משה "בוגי" יעלון, עימו שוחחתי השבוע, הוא דוגמה ומופת ליושר, אחריות, ניסיון, כושר אנליטי וראייה מרחבית. בדיוק מסוג האנשים שאנחנו רוצים ליד הגאי המדינה. אנשים שיודעים מתי ללחוץ על כפתורים מסויימים ומתי לשחרר, ותמיד מתוך פרספקטיבה של טובת המדינה ולא טובתם האישית. בדיעבד גם הבנתי כמה היה חשוב שאיש מסוגו יהיה בסביבתו של בנימין נתניהו כגורם מאזן וכבולם הרפתקאות מיותרות.
הנמסיס של יעלון הוא יורשו במשרד הביטחון, אביגדור ליברמן. האיש שגם הניע את המהלך שדחק את יעלון החוצה (פרשת אלאור אזריה) וגם תפס את מקומו. סוג של "רצחת וגם ירשת". לא פלא, אם כן, כי את רוב החיצים שבאשפתו מכוון בוגי לאיווט.
ליברמן הוא תמונת הראי של יעלון. נהנתן שאינו מסתיר זאת, אדם שהקיף עצמו בגורמים מפוקפקים שנמצאים היום על ספסלי הנאשמים בבתי משפט בפרשות שחיתות חמורות. הוא גם אופורטוניסט בלתי נלאה, שאין לו בעייה להתכחש מחר למה שאמר אתמול.
אבל לליברמן יש דבר אחד מהותי שליעלון אין. שניים למען הדיוק. אותם "וובוס" הנחוצים לביצוע מהלכים היסטוריים. בשעה שיעלון מנתח את ההיסטוריה שהיתה, ליברמן מסוגל לייצר את ההיסטוריה העתידית. הוא עקבי בהצהרותיו על כוונתו לחלק את השטח שבין הירדן לים בינינו ובין הפלסטינים. יעלון, שהפגין אומץ לב לב תחת אש עשרות פעמים, הוא טיפוס אחר. אנחנו צריכים בן-גוריונים ואריק-שרונים, שכמו אלכסנדר הגדול יודעים מתי לשלוף את החרב ולחתוך באחת את הקשר הגורדי שכל האחרים הסבירו בתבונה מדוע אי אפשר להתירו.
