יש לי בעייה עם הציבור הדתי בארץ. כולל חברי האישיים הנמנים על הציבור הזה. בכל פעם שנשמעת טענה כלפי מחנה המתנחלים או הימין – הם קופצים כנשוכי נחש ומכריזים: "מפסיקים להתנצל!". לא עוזרים הסברי שאין לי טענה אישית לבני שיחי, ולא כל הציבור החרד"לי אשם בהתנהגות הקיצונים. אבל הם – "לא מתנצלים!".
יש בעייה עם העמדה הזו. ומה אומר להם, שבארבעים השנים האחרונות העמיד המחנה הימני/מתנחלי שורה ארוכה של רוצחים "עם דם על הידיים" ולמרות כל הרצון למצוא סימטריה, ה"שמאל הקיצוני" העמיד בקושי טלי פחימה אחת? שיש כאן מגמה ברורה ואין האשמה אלא בקשה כנה לקחת אחריות?
המחנה הדתי (והיהדות בכלל) מאוהב במילים. מיליונים מהן נשפכו ב"מעגלי שיח" אחרי רצח רבין. הביטוי "חשבון נפש" נשחק מרוב שימוש. אבל מה יצא מזה? מסתבר שלא הרבה. המצפון אולי נוקה קצת, אבל המציאות בפועל לא השתנתה. במקום שבו היו צריכים להיות מעשים, נותרו רק מילים. ומילים (כפי שביאר לנו ר' אריאל זילבר) – "יבוא עוד גל ישטוף אותן".
תושביה הדתיים של מודיעין מייצגים את הפן המתון והליברלי של המגזר הדתי בישראל. אינני מבקש מהם לגנות את "חתונת הדמים" ואת רוצחי המשפחה בדומא. הם באמת מעל זה ועצם הבקשה הזו מעליבה. אבל אני כן מצפה מהם למעשים. הנוצרים אוהבים לומר "תחשוב מה ישו היה עושה" וכפארפרזה מהופכת אציע להם אך זאת: "תחשבו מה הרב קוק היה עושה".
