רק אמש עזבנו את כיכר מלכי ישראל לכיוון "סניור סנדוויץ'" שברחוב אבן גבירול, אחרי העצרת בעד השלום ונגד האלימות. רק אמש שמענו את רבין ופרס מזייפים בקול ניחר את "שיר לשלום" לצד מירי אלוני ושלמה להט. רק אמש הרגשנו כי לא כל תושבי המדינה עומדים מאחורי ארונות מתים בהפגנות וכי גם אנחנו – אלה המצדדים בפשרה טריטוריאלית – קולנו נשמע.
רק אמש היו כל הדברים האלה והנה – חלפו מאז 18 שנה. חיים שלמים עבור צעיר שעומד בפני גיוס. חיים שלמים שבהם שמעו אותם צעירים על "רצח רבין" כאירוע היסטורי, השקול למלחמת יום הכיפורים, הסכם ורסאי ומסעות קולומבוס. עוד משהו שמופיע בספרים, והמבוגרים מדברים עליו.
ישראל התבגרה בדור שלם והחוויות הקשות המשיכו להינתך על ראשה. פיגועים, מלחמות, שחיתויות, נשיאים אנסים שהושמו בכלא, ומה לא. "רצח רבין" הוא רק אירוע אחד מתוך הרצף. ולמרבה הצער, לא "אירוע מכונן" אלא אנקדוטה. רבין לא היה בן גוריון, הסכמי אוסלו לא היו הסכמי קמפ דיוויד ושמעון פרס אינו תיאודור הרצל. ה"שלום" המיוחל נשאר רחוק מהישג ידינו משום שהוא עדיין נתפש כמותרות, לא כהכרח המציאות.
גם הגלוריפיקציה המיותרת שעשו לרבין המת לא הוסיפה לו, ולעניין השלום בכלל, כבוד. האסון שקרה לדמוקרטיה שלנו הוסווה תחת הפוסטרים, ציטוטי קלינטון ו"צווי הפיוס" למיניהם. מי שהיה צריך לעשות חשבון נפש אמיתי בחר, תחת זאת, ללכת לקופירייטרים. העובדה שבישראל 2013 עדיין קיימת ישות שמזדהה בכותרת "תג מחיר" אומרת הכל.
כן שכחנו, כן סלחנו, בהחלט הדחקנו. ומה שהיה הוא שיהיה: ביום שבו תשוב הפשרה הטריטוריאלית להיות אופציה שמונחת על השולחן, בית היוצר של יגאל עמיר יטעים אותנו שוב מנחת זרועו. חבל, עצוב, אבל זה מה שיהיה.
