כבר יומיים שאני לא מצליח לעשות דבר. שיתוק אחז בכל חלקי גופי ובעיקר במוח. הידיעה על הגירושים של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי הרעידו את רמ"ח אבריי ואת כל אחד משס"ה גידיי. אמות הסיפים של כדור הארץ רעדו בעוצמה של 9 בסולם ריכטר.
איך לעזאזל יוכל העולם על 8 מליארדי יושביו להמשיך להתקיים ללא הביחד של בראנג'לינה? כיצד ייראו החיים שלנו ללא החיבוק הדביק ביניהם?
הכיסוי חוצה היבשות של הגירושים של בני הזוג שלא תרמו לאנושות יותר מאשר רופא בעיירה נידחת תרם בניתוח תוספתן לילד מתפתל מכאבים – מלמד עלינו ועל העידן שבו אנחנו חיים.
אני לא בטוח שאילו סיפור חציית ים סוף והיציאה ממצרים בהובלתו של משה רבנו היה מתרחש הבוקר הוא היה מקבל כיסוי גדול יותר ברשתות החברתיות מאשר סיפור הגירושים של בני הזוג היפים ורבי המעללים על מסכי הקולנוע.
הכיסוי התקשורתי של בראנג'לינה מעיד על השטחיות והרדידות של הבלי העולם הזה. בראד פיט לא המציא את האנטיביוטיקה ואנג'לינה היפהפייה לא הביאה לעולם את הנורה החשמלית.
לתוך העולם הזה של הבלים וסיפורי בדים גדלים ילדינו. הכל הפך לוירטואלי ואפליקציות. לעתים נדמה שדי לו לאדם בעידן הזה שייוולד, יחובר לאינפוזיה ולאייפון עם משקפיים וירטואליים ובכך יבואו כל צרכיו על סיפוקם. זה עולם שבו הדור הצעיר משחק ב"נדמה לי". החיים מתנהלים ב"כאילו". את מה שמכוער הטכנולוגיה יודעת לייפות ובכלל הטכנלוגיה השתלטה על מרבית חיינו.
האם ניצחון הטכנולוגיה פירושו פחות מלחמות ואלימות? האם פירושו יותר חמלה ואהבה בין בני האדם? הבל הבלים. ההיפך הוא הנכון.
האנושות מתעניינת הרבה יותר בסיפור הגירושים של בראנג'לינה מאשר באירוע טרור רב נפגעים או בפיצוץ מכונית תופת בעיראק או בסוריה עם מאות הרוגים ופצועים.
סיפור בראנג'לינה הוא רק כמשל על סדרי העדיפויות של העולם המערבי בעיקר. את המיליארדים בהודו, אפריקה וחלקים בסין ואסיה מעניין יותר מה יהיה להם על הצלחת היום מאשר כל הבלי העולם הזה. הם עסוקים בהישרדות. בצרכים הבסיסיים שלכולנו נראים כמובנים מאליהם.
