לפעמים, ככל שנהיה יותר רע, אז בעצם נהיה גם יותר טוב. למשל עכשיו, בימינו אלה, כאשר האמירות הלאומניות הולכות ומקצינות. תקרית הירי בחברון, שבה הרג חייל צה"ל מחבל ששכב על הקרקע, ממחישה זאת היטב.
אנחנו נמצאים במלחמת תרבות וכל אחד חייב לקחת צד. או שאתה מאמין במדינה דמוקרטית מוחלטת, שבה יש כללי מוסר וחייבים להילחם עליהם, או שאתה רוצה להיות כמו שאר המדינות במזה"ת עם בתי דין שדה ואווירה דעא"שית, או שאתה רוצה להיות כמו דנמרק. אין יותר באמצע. נגמר.
בראש המאבק מוצאים את עצמם ראשי מערכת הביטחון. השר והרמטכ"ל יודעים היטב שהנמר הימני יצא מזמן ממכלאתו והוא דוהר במסלול שמאיים על כולם. רא"ל אייזנקוט עושה זאת בדרכו, באמצעות פקודות יום. רא"ל בדימוס יעלון נמצא בחזית הרבה יותר קשה: מול אנשי המחנה "שלו" – בליכוד וימינה.
יעלון ניסה לדחות את היום הזה אבל הוא הגיע. ה"ימין המדיני" כבר מזמן אינו קיים ומה שיש היום זה זרם עצום של משיחיסטים מגבעות השומרון, שמקבלים רוח גבית משרים בממשלה ואפילו מהעומד בראשה. יעלון, ולא נתניהו, הוא היום המצפן המוסרי של מדינת ישראל. מי שהיה אמור להמשיך את דרכו של מנחם בגין מעדיף לרקד לפני האספסוף.
מי יגול עפר מעיניך בגין המנוח? מי יזכור כי אצלך, קדושת בית המשפט קדמה לקדושת הארץ. מי האמיץ שיבין כי אי אפשר לרכוב יותר על גב הנמר הלאומני, כי עוד רגע הוא משליך את כולנו לתהום.
