השבוע התפרסם כי השגי תלמידי ישראל בכל הקשור לכתיבה והבעה הם – אין דרך נעימה לומר זאת – עגומים. לרגע קצר זו היתה כותרת ברדיו ובאינטרנט, מרואיינים ומומחים הביעו שאט נפש וזעזוע, והמשכנו הלאה.
רגע אחד. אני רוצה לספר לכם משהו לא פחות עגום.
לקראת הגליון הקודם של העיתון הגיעו למערכת טקסטים שכתבו מנהלי עשרות בתי הספר במודיעין. כל אחד מהם קיבל כ"משימה" לבחור ערך מייצג בבית ספרו ולהסביר כיצד הערך הזה מיושם. המשימה הזו בהחלט מקבילה למבחן בהבעה ושליטה בעברית: קבל נושא, קבל זמן, התחל לכתוב והראה את כישוריך. לכותבים היה, כמובן, כל הזמן שבעולם לכתוב בנחת, לערוך ולהגיה את הכתוב. לרשותם עמדו גם מומחים לנושא – הלא הם המורים ללשון והבעה הכפופים להם בבית הספר.
התוצאה היתה עלובה. פה ושם שגיאות כתיב קלות, הרבה יותר מזה שגיאות סגנוניות מביכות. על פיסוק והבניית משפטים בכלל אין מה לדבר. כאשר מנהל בית ספר מוציא תחת ידיו טקסט שבו כתוב "חרטנו על דגלנו", אתה מבין שמשהו כאן רקוב מהיסוד. ושיהיה ברור – אלפי המילים שהגיעו אלינו היו רצופים בדוגמאות של עילגות. התופעה, אגב, חצתה מגזרים.
איך מישהו מצפה שהתלמידים ילמדו ויישמו סגנון נאה והבעה תקינה כאשר המורים שלהם מתעלמים מזה? הם שומעים עברית קלוקלת ממוריהם, קוראים טקסטים עלגים ומקולקלים שמנפיק להם בית הספר עצמו, ומסיקים שכל העניין הזה אינו ממש ברצינות. כלומר – צריך לעבור את המבחן איכשהו, אבל אפילו המנהלת כותבת באופן מרושל אז יא חביבי – עזוב אותי באימשך.
