הדיון בבית המשפט העליון על מינוי ראש השב"כ היה קולוסאלי. בושה וביזיון לאחד ממעוזי סמלי השלטון במדינה היקרה שלנו – בית המשפט העליון. הדיון התנהל כמו שכונה, או כאילו התרחש באחד מיציעי מגרשי הכדורגל שלנו, עם ביזוי ושיסוי, קללות וגידופים, כאשר מי שמובילים את ההתנהגות הברוטלית הזאת הם חברי כנסת ובראשם טלי גוטליב (מה נסגר איתך?).
מדהים איזה פער קיצוני יש בין ההתנהלות של ח"כ גוטליב לזה, למשל, של גדי אייזנקוט. שניהם חברי כנסת, נבחרי ציבור, והפער ביניהם בכל רמה הוא כמרחק הקוטב הצפוני מזה הדרומי. שמיים וארץ.
בית המשפט העליון הוא אולי המוסד הכי ממלכתי במדינה, זהה לדעתי לזה של צה"ל ונשיא המדינה, ולכן לראות את אווירת השוק ששררה בין כתליו השבוע במהלך הדיון האמור היה לא פחות מחילול קודש הקודשים. או לפחות מה שנחשב לכך עד אשר החלו מוסדות השלטון שלנו להתפורר בזה אחר זה. במיוחד כשזה מתרחש ימים ספורים אחרי פשיטת נערי הגבעות על מתקן צה"לי רגיש והצתתו. באותה הזדמנות הם יידו אבנים על חיילי צה"ל וקיללו אותם. ומי מגן על חייהם של החוליגנים האלה? חיילי צה"ל…
מדהים איך אחרי המלחמה, עם התוצאות הדמיוניות נגד איראן, חזרנו לסורנו, וזה נכון לא רק בהתנהגות בבית המשפט העליון והצתת המיתקן הצה"לי. זה קורה כמעט בכל שטחי חיינו היומיומיים. כאילו מדובר בשני עמים הרחוקים אלה מאלה שנות אור. אלה הנמצאים בקוק פיט של מטוסי הקרב, כלומר בשמיים, ואלה נמצאים בשאול תחתיות. הנס הגדול בעיניי בחיים בארץ שלנו הוא כיצד מצליחים שני העמים האלה להתקיים תחת אותם שמיים.
אנחנו חיים בעידן של אובדן הממלכתיות, על כל המשתמע מכך. כמה אירוני שאפילו המחנה הממלכתי של גנץ התפרק וחזר להיות כחול-לבן, כך ששום דבר ממלכתי כמעט ולא נשאר כאן, חוץ אולי מחיילי צה"ל, שהם חלק בלתי נפרד מעצם קיומנו, כי אלמלא הם והכבוד שאנחנו מעניקים להם, ובצדק שאין גבוה ממנו, הרי שאפשר להתחיל לארוז.
יש לי חלום, ובחלום שלי נחזור להיות מבחינה ממלכתית אותה מדינה שהייתה כאן לפני עשרות שנים. אדם לאדם אוהב וכל ישראל חברים וערבים זה לזה.
