רס"ל רואי ששון, לוחם מילואים, נפל אתמול בעזה והוא החלל ה-800 במלחמה. מספר בלתי נתפס של חללים, מיטב בנינו ובנותינו שהם מגש הזהב שבזכותו אנחנו מקיימים את חיינו על חלקת הארץ הזאת. ארץ כבדת דמים.
תספרו אותם אחד-אחד. יפים ומלאי חיים, כל אחד מהם עולם ומלואו, שמסרו את נפשם כדי שנוכל לחיות. כדי שנחיה בשלום וביחד. שנדע להעריך ולהוקיר את מה שהם שילמו בשבילנו ובמקומנו.
הם שילמו את המחיר היקר מכל ואנחנו נותרים עם השאלה המסתכלת האם אנחנו ראויים להם? לכך שהם הקריבו את החיים שלהם למעננו. ואני לא בטוח שהתשובה לכך היא ברורה וחד-משמעית. הם הרי ציוו לנו את החיים כדי שנהיה ראויים להם, ולצערי אני לא חש לעתים קרובות שיש לי תשובה טובה כדי שהם ינוחו על משכבם בשלום.
הם השאירו לנו ציווי בלתי כתוב להיות מאוחדים ולחיות חיים של שלום ואהבה בינינו. ישאל כל אחד האם אנחנו תורמים את חלקנו להגשמת הציווי הזה.
800 חללים שהשאירו אחריהם הורים, אחים ואחיות, משפחות, חברים, כולם זועקים את כאבם העמוק על האובדן שלא ישוב עוד. אחד-אחד, אחת-אחת. מלח הארץ. גאוות הארץ האהובה שלנו החייבת להם חוב שניתן לשלם אותו רק אם נשפר את דרכינו ונאהב איש את רעהו. הם הוכיחו לנו שישראל ערבים זה לזה. ומה איתנו? האם גם אנחנו שנותרנו חשים כך ומתנהגים לאורם?
אסור לנו להתרגל לנרמול הלא נורמלי הזה של מיטב בנינו הנופלים כמעט מדי יום. אנו שומעים בכל יום "הותר לפרסום", וממשיכים בחיינו כאילו זו גזירת גורל ואלה הם חיינו. לא רבתי לנרמול החללים ולא רבתי למציאות המוטרפת שבה 101 חטופים במנהרות הגיהינום של החמאס.
נ.ב. דדי ברנע, ראש המוסד, והאלוף (מיל) ניצן אלון, מנהלי המו"מ לעסקת החטופים, אם אינכם מצליחים להבקיע את המשא ומתן התקוע – תתפטרו. ואם יש לכם מה לומר לעם על הסיבות לכך, אנא התייצבו מול פני האומה וגלו לנו.
