המחיר לאדישות ולייאוש שלנו רק עולה עד שהוא מגיע לאיבוד החיים עצמם

האסון הנוראי שבו נספו במעלית שהוצפה בשכונת התקווה בני הזוג דין שושני וסתיו הררי, הוא תמצית החלטורה והחאפריות הישראלים. המנטרה הלאומית שלנו: "יהיה בסדר" לא עבדה הפעם כמו גם בהרבה מאוד מקרים אחרים בחיי היומיום שלנו.

חיי הזוג הצעיר הוקרבו על מזבח חוסר התפקוד הקולוסאלי של מערכות בסיסיות בחייה של מדינה: עירייה, משטרה, כבאות והצלה, ענף הבנייה- שום דבר מכל אלה כנראה לא פעל כראוי. מי מאיתנו אינו נתקל באטימות, אדישות והקיר הבלתי עביר שבפניו אנו נתקלים כל אימת שאנחנו מבקשים להגיע למענה אנושי ומקצועי מול רשויות המדינה. אנחנו מוותרים וממשיכים הלאה בחיינו בתקווה שלא נדרש למי מהם. בסופו של יום, המחיר לאדישות וליאוש שלנו רק עולה עד שהוא מגיע לאיבוד החיים עצמם.

הלב נקרע ממקומו נוכח נסיבות המוות של דין וסתיו שטבעו בתוך המעלית בגלל מחדלים של מוסדות והתנהלות שלומיאלית של רשויות המדינה, אלה שאנו אמורים לסמוך עליהם בשעת צרה ואשר את משכורתם אנו מממנים בכל ימות השנה בדיוק בשביל רגעים כאלה.

העובדה שבמשך שעות לא ענו לקריאות שכנים במשטרה ובכבאות והצלה בטענה שהמוקד הטלפוני קרס היא שערורייה. האם מישהו בדק אחרי כמה שיחות במקביל מוקד קורס? מה חשבו לעצמם ראשי המשטרה והכבאות, שבשעת אסון יהיה להם רק 10 שיחות במקביל? האם לא ברור להם שבאסון כל העולם ואשתו יתקשרו אליהם? בשביל זה לא צריך להיות מפכ"ל או נציב כבאות ראשי או ראש עיר. צריך הגיון בריא של ילד בגן חובה!

גם העובדה שהבניין הוא חדש ונבנה לפני כשנה וחצי מזעזעת. מה עם הניקוז של הבניין? האם גם כאן צמצמו עלויות במהלך הבנייה בתקווה ש"יהיה בסדר"? רק אלוהים יודע כמה רבבות בניינים כאלה נבנו על כרעי תרנגולת במסגרת החאלטורה הלאומית והקומבינה שהפכה שם נרדף להתנהגות של העם היושב בציון.

על דפוס התנהגות כזה משלמים בסופו של יום במחיר הכי יקר שקיים בעולמנו- בחיים עצמם. השאלה היא היכן ינחת הכדור ברולטה שאנחנו רשמנו עליה פטנט בקזינו הלאומי ששמו מדינת ישראל.

שאלוהים ישמור על ילדי הגן וגם עלינו, מפני עצמנו.