מי שאינו מחובר לא ימצא את ידיו ורגליו במבוך הבירוקרטיה שלנו, שהיא מסובכת יותר מהקובייה ההונגרית
אתם יודעים מדוע בעשור האחרון כמעט שאין איש ציבור שנבחר למשרה רמה שלא הועלה נגדו חשד מבוסס/סביר או שמועות על מעשה לא ראוי שבו היה מעורב?
כדי לקבל את התשובה האולטימטיבית לאם כל השאלות המעסיקה אותנו מאז נעלמו מן העולם הציבורי שלנו דמויות כמו בן גוריון/אשכול/בגין ושמיר, עלינו לחזור לימים שלאחר קום המדינה שבהם ישבנו סביב המדורה עם פינג'אן של קפה שחור מר ושרנו שירי מולדת.
בימים ההם של ימי ראשית המדינה נוצרה גם אחוות הלוחמים של יפי הבלורית והתואר אלא שאנחנו לקחנו את הדבר היפה הזה מייל אחד רחוק מדי. האחוקים והסחבקיה הלאומית הלכו איתנו עשרות שנים לאחר שקמה המדינה וחלחלה לכל שדרות חיינו. פרוטקציה וקומבינה הם דגמים משופרים אם כי גם מושחתים יותר של הישיבה סביב המדורה ההיא.
עד היום קשה להשיג מנתח טוב, חדר במלון מול הים וכרטיס בשורה טובה אם אתה לא מכיר את ההוא שמכיר את ההוא מהצניחה המשותפת במעבר המיתלה בסיני או כיבוש החרמון. ההתנהלות הזאת הפכה לדפוס התנהגות של העם המיוחד שלנו. "מה קורה אחי…" הפכה אמירה שבאה במקום המילה שלום או "נעים להכיר…"
אלה פני הדברים וזאת עובדה. מי שאינו מחובר לא ימצא את ידיו ורגליו במבוך הבירוקרטיה שלנו שהיא מסובכת יותר מהקוביה ההונגרית.
מה הפלא אם כך שכך נשמעות ההקלטות בין גבי אשכנזי ליועצים המשפטיים לממשלה וינשטיין ומנדלבליט. כולם חברים של כולם. כל ישראל חברים ויש לזה מחיר שאותו החברה הישראלית משלמת בריבית דריבית בשנים האחרונות.
עוד לפני שנפתחה כאן הסטקייה הראשונה פתחנו את הסחבקיה הלאומית. זאת שבה לא דופקים חברים וכל אחד דואג לתחת של החבר שלו עד שנחשפנו לצמד המילים: עד מדינה. עד אז היינו מוכנים לשים את היד באש והעיקר לא להסגיר חבר או לעשות מעשה בגידה בידיד. הרעות הייתה ערך והיום היא קלף מיקוח.
מעניין אם חיים גורי היה יכול לכתוב היום את "שיר הרעות" ובעיקר את השורה: "הרעות נשאנוך בלי מילים, אפורה, עקשנית ושותקת…".
