גילי שריר, מקום 19 בעולם, כבר מתאמנת על שירת ההמנון וחולמת לעשות בטוקיו את מה שעשו בעבר יעל ארד, אורן סמאדג'ה, אריק זאבי ושאר גדולי הענף • קל זה לא יהיה, במיוחד כשתקופת הילדות הנוחה כבר מאחוריה: "פתאום אני מגיעה לבוגרות והמדליות לא נופלות עלי"
עוד שנה טוקיו, אבל עוד שמונה חודשים מחלקים את הכרטיסים. אם יש מישהי שכבר מוכנה זאת גילי שריר. את השפה היא יודעת, ריי, הג'ימה, מאטה, סורה מאדה, מיצובישי ומאזדה. חליפת ג'ודו זה הדבר הכי קרוב לקימונו אחרי חלוק רחצה. הקריטריון אומר שהיא צריכה להיות בין ה-18 הראשונות בדירוג האולימפי, על פי חשבון שהתחיל במאי 2018, ומסתיים במאי 2020. כרגע היא 19. אבל כל מדינה יכולה לשלוח מתמודדת אחת בלבד למשקל, ויש ברשימה שנופלות מכוח הסעיף. זאת אומרת שאם האולימפיאדה מחר, הג'ודאית ממיטב מודיעין בפנים. הבעיה היא ששמונה חודשים הם הרבה זמן. ושטעות נפוצה היא לחשוב שנהג מונית זה אישימוטו.
יש לחץ?
"זה לחץ טוב. עכשיו זה המאני טיים, אני אוהבת את זה".
את מאמינה שתגיעי לטוקיו?
"למה שאני לא אאמין? אם הצלחתי להגיע לכאן, למה שאני לא אגיע רחוק יותר?"
למעשה, גילי אמנם הגיעה עד כאן, אבל היא כבר הגיעה רחוק יותר. היא הגיעה לסין, היא הגיעה לקנדה, היא הגיעה אפילו למונגוליה. והיו גם באקו, מינסק ויקיטינבורג. היא הגיעה ליותר מקומות ממגלה ארצות. והיא רק בהתחלה. בגיל 19, ואחרי שקצרה הצלחות אדירות בגילאים הצעירים, היא תצטרך לקפוץ מעל תהום המעבר לבוגרים, כמעט בלי מרחק הרצה. כמו גוזל שלומד לעוף, רק שחוץ מללמוד לעוף הוא גם צריך באותו הזמן ללמוד להילחם בינשופים, להבדיל בין סוגי מזון, ואלגברה.
זה התחיל עם הצהרת "אני כאן!" בדמות מדליית כסף בגראנד פרי בהוהוט, אבל ההמשך היה הרבה פחות זוהר, ושרשרת הפסדים בסיבובים מוקדמים גרמו לה לפקפק. בחודשיים האחרונים היא שוב על הגל, עם המקום החמישי בגראנד סלאם ברוסיה והמקום החמישי בגראנד פרי בקנדה, למרות כמה מעידות בין לבין.
"חזרתי ממונטריאול ביום חמישי, עוד שבוע אני בגראנד פרי בקרואטיה. שנה אולימפית זה טירוף. אבל רוב הפעמים זה מלון תחרות והביתה, באים לעבוד. לפעמים יום אחרי, עד הטיסה, יוצאים קצת לטייל, אבל זה לא קורה כל הזמן. זה לא קל, אבל אני נהנית. אם לא הייתי אוהבת את מה שאני עושה, אז מה כל זה שווה?"
איך את מסכמת שנה אולימפית ראשונה מתוך שתיים?
"הייתה לי שנה לא כל כך טובה. הרבה תחרויות הפסדתי סיבוב ראשון סיבוב שני שזה היה מאד מבאס. היה את הגרנד פרי בהוהוט ואז הגיעה התקופה הפחות טובה. בתחרות ביקטינבורג ברוסיה, גראנד סלאם, סיימתי חמישית, זאת הייתה נקודת אור, אבל אז שוב הגיעה עוד תקופה מעפנה".
כלל המעבר?
"המעבר לבוגרות לא היה לי פשוט. פתחתי חזק, עם המדליה בהוהוט, אבל אחר כך הגיעה ירידה רצינית. הגעתי מהג'וניור, רגילה כל תחרות לסיים על הפודיום, פתאום אני מגיעה לבוגרות והמדליות לא נופלות עלי ואני לא מבינה מה קורה. הייתי צריכה להתאים את עצמי, בהתנהלות, במקצועיות".
כלומר?
"גם מבחינה פיזית, אבל הרבה מבחינה מנטלית, לנהל את עצמי נכון יותר. ג'ודו זה כבר לא משהו שאני עושה, זה כל מי שאני. כל היום זה סביב זה. לאכול נכון, לישון נכון, לנוח כשצריך, לקרוע את התחת כשצריך. אלו דברים שהקפדתי עליהם, אבל אם איקס הספיק לי כדי להיות אלופה בג'וניור, אז עכשיו כבר ברור לי שאני צריכה לפחות איקס ועוד אחד. יש לי עוד הרבה להשתפר, ואני משתפרת, יש לי עוד הרבה לאן לצמוח".
איך התמודדת בתקופה הקשה?
"היה קשה להתמודד עם התקופה הקשה, אבל פשוט חייבים להמשיך הלאה, באמונה שדברים יסתדרו. עוברות מחשבות בראש, צריך לדעת להוציא אותן כמה שיותר מהר החוצה. אני עובדת עם פסיכולוג, שיחות עם הצוות, עם החברות, עם המשפחה, שאני אוספת את האנרגיות הטובות של כולם".
חזרת השבוע ממונטריאול עם הישג יפה, שוב מקום חמישי.
"'הישג!'… במונטריאול זה לא היה הישג. אני לא מרוצה שלא סיימתי על הפודיום. מאד רציתי לזכות במדליה. אבל זה כן נותן לי ביטחון להמשך. שאני יכולה להתמודד ברמות האלה ולנצח".
איזה שינוי עברת בשנה האחרונה?
"אני חושבת שעשיתי שינוי בראש, בניסיון להביא את עצמי יותר לידי ביטוי בקרבות, להשתמש בדברים שאני עובדת עליהם באימונים וליישם אותם בזמן אמת. בתקופה הפחות טובה לא הצלחתי לעשות את הג'ודו שלי, עליתי למזרון ולא הבאתי לידי ביטוי את מה שאני יודעת. אני מנסה יותר לייצר, להיות התקפית, פחות לקבל עונשים על פאסיביות או על התקפות סרק. וזה הכל מתחיל מהראש, להגיע טוב לקרב, להגיע חיובית, בלי פחדים, להגיע כדי לנצח, לא כדי לא להפסיד".
ואחרי כל השנה הזאת, את 19 בעולם.
"המקום השני בהוהוט סידר לי הרבה נקודות. גם המקום החמישי ביקיטינבורג, גראנד סלאם נותן יותר נקודות מגראנד פרי. בסופו של דבר המטרה זה טוקיו, אבל אני מתקדמת מתחרות לתחרות. קודם קרואטיה ובעוד חודש אליפות עולם לבוגרות בטוקיו. כל קרב שם הוא חשוב כדי להשיג נקודות במירוץ לאולימפיאדה".
כשגילי שריר נדרשה לחוג, הבחירה הייתה קלה. במודיעין מציעים לילד הרך קונג פו, אייקידו, קראטה, טאי צ'י, קפואירה, קרב מגע וצפרות. במזור היא רק הייתה צריכה להטיל מטבע: "היה לנו ג'ודו או התעמלות, אז הלכתי על ג'ודו".
השפיץ של הנעל, גרסת הצ'ופצ'יק של החגורה השחורה. לעולם לא נדע מה היה קורה אם מישהו היה מחליט לפתוח בקרבת מקום חוג קרמיקה. דרכיהם של שריר ושל אייל בכר, מנהל מועדון הג'ודו המקומי מיטב מודיעין, הצטלבו בהמשך. אחרי שהרגישה שמזור כבר קטנה עליה, גילי שריר חיפשה את העיר הגדולה. חוקרים עדיין מנסים להבין מה השתבש, אבל על רובם מקובלת הגרסה לפיה אחרי מזור, גם שילת נראית כמו כרך.
"היום אני גרה בוינגייט, עושה שני אימונים ביום, ג'ודו או משקולות, בין לבין פיזיותרפיה, טיפולים, אני גם חיילת, אז אני הולכת לקריה לפעמים. מפרגנים לי שם מאד. אני מגיעה הביתה בעיקר בסופ"שים. אני חיה ככה כבר איזה שנה. די הרבה זמן. אני מאד אוהבת את המשפחה שלי, בהתחלה זה היה מאד קשה, אבל זה חלק מהדברים שצריך לעשות כדי להצליח, היום אני חיה עם זה בשלום".
מתי את מספיקה להגיע למודיעין?
"למודיעין אני מגיעה פעם בשבוע. אני מתאמנת במועדון, זה חשוב לי, לפגוש את החבר'ה, את אייל (בכר). הוא מלווה אותי כל הדרך. לא הייתי שורדת בלעדיו".
מי המתמודדות שבטופ המשקל שלך?
"יש את קלריס אבגננו, צרפתייה, התבססה חזק במקום הראשון, אלופת אירופה, אלופת עולם, סגנית אלופה אולימפית, פגשתי אותה רק במחנות אימונים. ויש כמובן את טינה טריסטיניאק האלופה האולימפית. גם אותה עדיין לא פגשתי בקרב".
מה התחושות לפגוש יריבה בסדר גודל כזה, יראת כבוד?
"על המזרון אין כבוד. עושים מה שעושים כדי לנצח. בסוף הקרב יחזור הכבוד. חייבים לנתק את זה, אם לא תצליח לא תנצח".
כמה קשה לך להפסיד?
"אם חונקים אותי, אני מעדיפה להתעלף ולא להיכנע. כשהייתי ילדה, המאמן שלי לפני אייל, עילף אותי כדי שאני לא אבהל אם זה יקרה בתחרות, אז אני מוכנה (צוחקת)… הייתה לי יריבה שעשיתי לה בריח, היא לא דפקה, לא הסכימה להיכנע. זה היה הדבר הכי מפחיד שקרה לי בחיים. היא לא צעקה, כלום. הרגשתי את היד שלה נשברת, אבל לא יכולתי לעשות כלום, היא לא נכנעה ואני לא יכולתי לוותר, היא המשיכה אז אני המשכתי. השופט החזיר אותנו לעמידה, ואחר כך חנקתי אותה והיא סוף סוף נכנעה".
