כשהיה בן שבע חזרו הוריו של גיא שגיא בתשובה וברגע אחד כל המשפחה הפכה להיות חרדית • הילד המתבגר לא הסכים לקבל את האיסורים, את הזלזול בחילונים ואת ביטול האדם מפני התורה וכשהיה בן 18 חצה את הקווים, התגייס ליחידה מובחרת ונודה ממשפחתו • זהו רק חלק מהמסע המרתק שעבר תושב מודיעין, שהוא גם מאמן הכושר של "עוצמה"
ספק רב אם הילד גיא שגיא ידע מה צופן לו העתיד כאשר הוריו החליטו לחזור בתשובה, כשהיה בגיל שבע. ספק גדול יותר אם היה מצליח לנבא את מה שיקרה בחייו לאחר מכן. מה שהתחיל כ"הנחתה" מצד הוריו, הנחתה ששינתה לחלוטין את אורח חיי המשפחה, הוביל מספר שנים לאחר מכן ליציאה שלו לדרך עצמאית לחלוטין. כזו שגרמה גם לניתוק מהוריו ומהעולם שהכיר.
כיום גיא שגיא הוא צעיר חילוני, נשוי המתגורר במודיעין מזה כשנה. הוא עוסק באימון כושר גופני ומשמש במועדון הכדורסל "עוצמה מודיעין" כמאמן האתלטיקה והכושר. שגיא, שעזב את עולם הישיבות החרדיות והתגייס לשירות ביחידה מובחרת כחייל בודד, עובד בפרויקטים הנבחרים של המועדון כמו ה'קדם אקדמיה', ה'אקדמיה לכדורסל' ופרויקט הדגל שנקרא 'השחקן השלם'. בנוסף הוא גם מאמן כושר קרבי לצעירים ומאמן ריצה.
נחזור לגיל שבע, כאשר הוריו חזרו בתשובה. כדרכם של רבים מה"מתחזקים", הדרך עברה מקיצוניות אחת לאחרת. "גדלתי באזור בית וגן בירושלים", הוא מספר, "ולמדתי בישיבות ליטאיות. עם הרבה יידיש וכל המנהגים. אנחנו חמישה אחים ואני הבכור. ההורים שלי היו חילונים גמורים עד שהייתי בן שבע. הם היו ממש קיצוניים, ברמה שבברית שלי אבא שלי לא הסכים אפילו לשים טלית. הם היו מושבניקים, עד שבא להם 'הסיבוב' מסיבות שאני עד היום לא יודע. זה התחיל מלשמור שבת ולאט לאט הסלים".
מה חושב ילד בן שבע שפתאום משתנים לו החיים?
"היה לי מוזר לגמרי כמובן. זה מהפך ממצב שהכל מותר למצב שהכל אסור. זו התמודדות לא פשוטה. שאלתי 'למה? מה קרה פתאום?' וההסברים שלהם לא שכנעו את הילד הקטן שהייתי, שנלקח לו בעצם חופש הבחירה. פתאום אין טלוויזיה בשבת, אין יותר טיולים. פתאום מחייבים אותך להתפלל. עם השנים, כשהייתי בן תשע ועשר, זה כבר היה עוד יותר חזק ובגיל 13 כבר העבירו אותי לבית ספר חרדי. אחר כך עברתי גם לישיבות, כולל בתנאי פנימייה".
ומה קורה עם השנים? אתה מפתח אמונה כמו ההורים או שנשאר תקוע במצב שלא רצית?
"בהתחלה כמובן שזה נחת עלי כרעם ביום בהיר, כי בתור ילד אתה לא כל כך מבין את כל המשמעויות. פתאום זה בא עליך ואתה צריך להתחיל להתמודד. פתאום נלקח ממך חופש הבחירה ואז אתה מתחיל לצמצם. אם עכשיו אתה לא עושה משהו כמו שצריך אתה חוטף על הראש. אם בטעות הדלקת אור בשבת – אתה חוטף. אם בטעות אכלת בשר וחלב – אז בום. בסופו של דבר אתה עושה את זה לא מאהבה אלא מכפייה, וזה משהו שרדף אותי כל הזמן".
עניין האמונה פיצל את המשפחה?
"מה שהרגשתי שהדת עשתה למשפחה שלי, יותר נכון להורים שלי, זה שהם העדיפו את המצוות על פני הילדים שלהם. ככה אני הרגשתי ברמה האישית. שדבר ראשון זה התורה. לא מה קורה עם הבן שלך ואיך הוא מרגיש. אם שברתי יד אז שמעתי שזה קרה כי לא שמרתי שבת. התורה זה לפני הכל. היהדות לפני הילדים. לפני שאתה בן אדם ולפני האנושיות. זו תובנה שמאוד רגישה אצלי עד היום. מבחינתי הדבר הראשון הוא להיות אנושי. תהיה אדם ערכי. אתה יכול להיות כזה גם בלי התורה והמצוות. לי זה גרם להתרחק מההורים ולהם זה גרם להתרחק ממני".
בזמן שבני גילו החילונים עלו לתיכון, גיא שגיא מצא את עצמו בישיבה חרדית בתנאי פנימייה. מנותק ממשפחתו ובמקום שלא בחר להגיע אליו. "מהבוקר עד תשע בערב אתה ולומד תורה. אף אחד לא התייעץ אתי או שאל אם זה מה שאני רוצה. מגיל 13-14 נשלחתי לישיבות וזאת הייתה התמודדות לא פשוטה בכלל. התמודדות יום יומית".
באותן שנים שגיא גילה את אהבתו לספורט אך נאלץ להסתיר את התחביב שממש לא התקבל בברכה בסביבה החרדית שהקיפה אותו. "אסור היה לי להתאמן, אז הייתי צריך לברוח לרגע מהלימודים, ללכת לחדר ולעשות שם שכיבות שמיכה. החדר שלי היה בקומה הראשונה אז הייתי קופץ מהחלון, בורח לאיזה פארק ועושה שם ריצה או סדרות של מתח. זה היה הפסיכולוג שלי, כי משהו אחר לא היה לי. אפילו לשמוע מוזיקה היה אסור. אז הייתי בורח לשירותים בבית כנסת רחוק, שומע שיר ומתלהב כמו ילד קטן ואחר חוזר לישיבה מלא התלהבות. זה לא היה משהו שיכולתי לשתף עם החברים. 'מה, אתה שומע שירים?'. מבחינתם זה היה השם ישמור. הייתי מאוד בודד. הכל היה מאוד מצומצם, סגור ונטול חופש בחירה. האמת, אם הדברים שם היו אחרים ופתוחים יותר, למשל לגיוס לצבא ואהבה לספורט, הייתי נשאר עד היום אברך שגם לומד וגם עובד".
איך נראית ההתבגרות כשאתה חי בעולם שאתה לא מאמין בו?
"חייתי חיים כפולים. ביום אני חרדי ובלילה אני הולך ומתלבש כמו חילוני ומחביא את הכיפה בגרב. זה התחיל ממש לקראת הגיוס. אני עד היום משלים פערים מהעולם החילוני. יושב מול סרטים מצויירים שעות וחברים לא מבינים מה הקטע. אני לא רוצה לקרוא לזה כת, אבל בשבילי זה הרגיש כמו סוג של קיבעון, שמבדילים אותי מהחברה. בגיל 16-17 המסר שקיבלתי שם הוא שהחילונים הם כמו העבדים שלנו. הם ילכו לצבא בשבילנו, הם יעבדו ואנחנו נשב ונלמד תורה. יש משפט שאומר 'ה' יילחם לכן ואתם תחרישון'. זאת אומרת אתם תלמדו תורה והחילונים יעשו את העבודה השחורה. וכל הזמן שאלתי את עצמי למה? במיוחד בעניין של הצבא שזאת הייתה ממש מילה מגונה בישיבה. יש את התורה וזהו, אין ימינה ואין שמאלה".
איך עלה הרעיון להתגייס כשאתה חי בעולם שבו שירות בצבא הוא בכלל לא אופציה?
"לי בכלל היה פטור מהצבא וכשבאתי ללשכת הגיוס ואמרתי שאני רוצה להתגייס הם צחקו עלי. שאלו אותי מה אני רוצה לעשות בצבא. עניתי להם שאהיה איפה שהם צריכים אותי. לא ידעתי כלום. באותן שנים אמנם חייתי במקום מאוד מקובע, אבל במקביל גם ראיתי אנשים במדים והסתקרנתי. אני זוכר קצין בחיל הים בשם אביאל ששאלתי אותו המון שאלות על הצבא. התחלתי לחשוב למה שאני אשב במזגן בעוד שהם נלחמים ומקריבים מעצמם? זה הציק לי בפן הערכי. באותה תקופה הייתי מאוד שמח לשתף מישהו בכל המחשבות והלבטים האלה, אבל לא היה לי את מי לשתף. בתור ילד אתה סוחב אתך המון מטענים שנמצאים אתך, והמקום היחיד שיכולתי לפרוק, שהיה כמו פסיכולוג בשבילי, זה היה הכושר והספורט. היה לי קרוב רחוק שהיה קצין בשייטת. לפעמים כשהיינו הולכים לבית הכנסת הוא היה מטפטף לי ציונות וזה חלחל. כשהוא נהרג במבצע 'חומת מגן' זה ממש דקר בליבי. ההבדל בין מה שעושים בצבא לבין מה שאני עושה בישיבה היה מאוד בולט. אז החלטתי שאני מתגייס".
איך ההורים קיבלו את ההחלטה שלך להתגייס?
"ביום שהלכתי לצבא יצאתי מהבית בלילה עם תיק והשארתי להם פתק: 'לא לדאוג לי, אני בצבא'. ומשם דרכנו נפרדו. ידעתי מה תהיה התגובה. הם ראו עוד לפני זה שאני מתחיל לזלזל בלימודים בישיבה, שהרבנים מספרים שאני בורח מהישיבה ופתאום לא מגיע. הם התחילו להבין שמשהו מתבשל, אז אמרתי לעצמי 'תסחוב עוד קצת ואז תיעלם, לפני שיתפסו אותך קצר".
כמה אומץ היה דרוש כדי לקום וללכת?
"אני יכול להגיד לך שבאותו רגע הייתה גם התרגשות וגם פחד והכל צף למעלה. כל רגש שאי פעם חוויתי בחיים הרגשתי באותה שנייה. הרגשתי שאני הולך ולא יודע לאן, בלי תמיכה ובלי חברים. אחר כך גם הסתרתי את הסיפור שלי. אני זוכר שסיימתי קורס מפקדים ושאלו אותי 'נו, איפה ההורים שלך? הם לא גאים בך?'. אז שיקרתי וסיפרתי שהם נתקעו בפקקים ויאחרו. חייכתי, אבל משהו נשבר שם מבפנים".
היה ניסיון של ההורים להחזיר אותך למשפחה?
"'בוא תחזור' לא היה, אבל לפני זה היו כל מיני הטפות כאלו ואחרות שלא כל כך עזרו להם. מהרגע שהתגייסתי ההורים והחברה נידו אותי. בציבור החרדי גיוס לצה"ל מביא איתו גם השלכות על כל המשפחה, על השידוך לאחים שלך, כך שבעצם נותק הקשר. לא היה לי קל, לא אשקר. בימים אתה נלחם כמו אריה ומראה שאתה גבר ובלילה מרטיב את הכרית בדמעות. היו לי מצבים מאוד קשים בהם אמרתי 'למה אני עושה את זה לעצמי? בוא נשים כובע וחליפה, נגדל פיאות ויאללה נחזור'. אלה היו רגעי שבירה אבל הייתי מספיק חזק כדי לעמוד מול הקשיים עם הערכים שלי".
כאמור, את שירותו הצבאי עשה שגיא כלוחם ומפקד ביחידה מובחרת, אבל גם בחייל בודד. "אני זוכר שבת ראשונה שבאים לצאת הביתה ואני באתי למפקד שלי ואמרתי לו שאני רוצה לסגור שבת. הוא לא הבין מה הקטע שלי. מה זאת אומרת לסגור שבת כשכל החברים שלי מבסוטים. לא היה לי לאן ללכת, איפה להיות. הקצין שלי התחיל לתחקר אותי וסיפרתי לו את האמת. הוא לקח אותי לעשות שבת איתו ועם המשפחה שלו ואחר כך דאגו לי למעמד של חייל בודד וכל מה שמגיע עם זה".
מיד לאחר שחרורו מצה"ל פנה גיא לתחום הכושר והספורט. הוא עבר קורס מאמני כושר במכון וינגייט, החל לבנות את עצמו כספורטאי ומאמן ואפילו הגיע לנבחרת ישראל באתלטיקה, כמשתתף במרוצי 4X400 שליחים. גם פציעה קשה שעבר, בה שבר יד ורגל ונדרש לשיקום של שנה שלמה, לא עצרה אותו מלהמשיך במסלול שבחר עוד לפני. "מהמקום הכי קשה והכי נמוך, משם אתה צומח. אני זוכר שלפני הניתוח אמרתי לרופא שאחר כך אנחנו יוצאים לריצה. הוא ענה לי שעם אחרי הניתוח אלך כמו בן אדם בלי לצלוע זה יהיה נס. עניתי לו שלא ידאג, שיחכה ויראה אותי".
אחרי כל השנים שעברו, איך הקשר היום עם ההורים והאחים שלך?
"הקשר יחסית התנתק באותן שנים. האחים שלי גם הלכו בסוף בדרך שלי, פחות או יותר, בגיבוי מלא ממני. הם למדו בישיבה ובגיל 18 התגייסו. הם מסורתיים כיום, שומרים שבת וחובשי כיפה, אבל לא חרדים כמו שהיינו. לגבי ההורים, הם עדיין ההורים שלי ואני אוהב אותם למרות כל מה שקרה. גם עזרתי להם כלכלית בכמה מקרים. לאט-לאט הם התחילו להבין, גם אם הם לא מראים את זה, שהם עשו טעות והפסידו אותי. בגלל זה אני חושב שעם שאר האחים הם היו פחות נוקשים. אני כבן הבכור עברתי את כל הקשיים ולאחים שלי היה יותר קל. אחי התגייס ליחידה מובחרת, האח השלישי תיכף מתגייס לסיירת, ואני באופן אישי חושב שיש לי סיפוק אדיר מזה. גידלנו אחים לתפארת מדינת ישראל".
