את האבל והצער על מות הבן אלמוג החליפה משפחת שילוני בהנצחתו באמצעו הקמת בית לחיילים בודדים • קשה להאמין כמה הרבה הספיק המפעל הזה בזמן כל כך קצר • בעתיד מתוכנן סיוע ללא פחות מ-108 חיילים, שזקוקים לתמיכה באזרחות
יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, שיצויין בשבוע הבא, עוטף את כולנו באותה אווירת שכול והתכנסות כמדי שנה. לצידנו, המציינים את זכר הנופלים רק פעם בשנה, בני משפחותיהם חיים את הזיכרון והניסיון לשוב לחיים מדי יום ביומו. עבור בני משפחתו של אלמוג שילוני, הזיכרון וההנצחה הפכו לחלק משמעותי בניסיון להתמודד עם הטרגדיה המשפחתית.
אלמוג, חייל בשירות סדיר, נרצח בידי מחבל בתחנת הרכבת ההגנה בתל אביב בנובמבר 2014 בדקירות סכין. על הרוצח נגזר מאסר עולם (עם מינימום קצוב של ארבעים שנה). הרוצח הסתנן לשטח ישראל ב-9 בנובמבר 2014 במטרה לבצע פיגוע ולזכות במעמד של "שאהיד". הוא קנה סכין בשוק הפשפשים ביפו ומשם המשיך לתחנת הרכבת "ההגנה". שם הבחין בשילוני שהיה חמוש ברובה M-16. הרוצח תקף את שילוני בדקירות וניסה לחטוף את נשקו, אולם שילוני נאבק בו. אזרח שהגיע למקום הבריח את המחבל, שנתפס לאחר מכן בקומה רביעית בבניין סמוך על ידי שוטרי מג"ב. שילוני נפגע אנושות ולמחרת נפטר מפצעיו בבית החולים.
שופטי בית המשפט כתבו בפסק הדין כי מדובר ב"רצח בנסיבות חריגות במיוחד". בנוסף נקבע כי הרוצח יפצה את משפחתו של שילוני ב-258 אלף שקל. מדובר על גזר דין חריג, כאשר הפעמים הקודמות בהן ניתן גזר דין דומה היו במקרים של רוצחי ילדים.
יוסף שילוני, אביו של אלמוג, עסוק מאז האסון בהנצחת הבן באמצעות הקמת "בית אלמוג שילוני" לחיילים בודדים במודיעין. "אנחנו עורכים המון פעילות הסברתית בכל מערכת החינוך בעיר", הוא מספר. "אנחנו מסתובבים בין בתי הספר בעיר בניסיון להעביר את המסרים האמיתיים של אלמוג, שלמעשה לשם כך התכנסנו. כל התכונות שאלמוג התברך בהן, הטמענו אותן חזק בערכי הבית. ערכים של גבורה, ענווה וראיית האחר. את כל אלו אנחנו מטמיעים בסדנאות חינוכיות ומנסים להשריש אותם. זה בראש ובראשונה מה שמזרים את הדם בכל העשייה שלנו".
איך הייתה שנת הפעילות האחרונה של הבית שהקמתם?
"ארבעה מהחיילים שהיו אצלנו השתחררו. כל אחד בחר לעצמו כיוון משלו. אחד לומד משחק, השני משלים בגרויות ואחר עובד באילת. הם כולם השלימו בגרויות, עובדים וגרים בבתים ראויים. אנחנו שומרים על קשר עם כולם והחלק החשוב הוא שמעבר למעטפת שהם קיבלו בבית אלמוג, הם גם נוחתים היטב באזרחות עם התמיכה הראויה".
מאיפה התקצוב לפעילות הבית?
"הכל מתרומות. תרומות של אנשים טובים, בני משפחה, חברים ומיזמים פרטיים שאנחנו מנסים להוסיף כדי לשתף ולעניין את הציבור. בשנתיים האחרונות השקענו מאתיים אלף שקל".
איך מתקדמת הכוונה להקים בית גדול יותר לחיילים בודדים במודיעין?
"אנחנו ממתינים עדיין להקצאת הקרקע. ראש העיר וכל הגורמים האחראים בעירייה התיישבו איתנו ודיברו על התהליך. אנחנו ממתינים ומחכים בקוצר רוח שהקרקע אכן תועבר לבית אלמוג שילוני ונוכל להתקדם. יש לנו כבר תוכניות והדמיות שעשינו תוך כדי תנועה ועכשיו ממתינים. אנחנו מכוונים גבוה עם הרבה תמיכה".
מה החזון שלכם לגבי הפרויקט הזה?
"בית הקבע אמור לאכלס בתוכו 108 חיילים שיקבלו את כל המעטפת מעבר לבית ומיטה חמה. תהיה משפחה מלווה לכל החיים. זה בעצם יהיה בית החייל במודיעין. הקטע האבסורדי הוא שלמעשה בתב"ע של מודיעין מלפני עשרים שנה, מצויין שהקרקע הזאת מיועדת ל'בית החיים'. מכורח המציאות הלא פשוטה שאנו חווים ביומיום דיברנו על זה, ראש העיר בדק וחקר וראה שזה נכון ובאמת נהפוך את המקום ל'בית אלמוג שילוני'. כמובן שנתחבר לכל מי שירצה לעזור. אומרים שהשכר הכי טוב למי שעוזר זו נתינה. אתה מתמלא, מתחזק ורואה את התוצאות".
מה אתה יכול לספר על החיילים שהיו אצלכם עד כה?
"בלי לפגוע בפרטיות שלהם, אני יכול להגיד שמדובר בחבר'ה שהגיעו עם עבר לא פשוט בכלל. חוו לא מעט טראומות בחיים. הם מגיעים אלינו ופתאום מקבלים שפע כזה של אהבת חינם. הם מתחברים, מבינים ומכירים משפחות נורמליות שמתחברות אליהם והופכים לעוד בן משפחה. הם מגיעים כשהם לא מצפים לכלום מאף אחד. לאט לאט כשהם מבינים שהכל נעשה עבורם ללא תמורה, לשם שמיים, אז לאט לאט הם משילים את השריון שעטו על עצמם בעל כורחם, מתחברים ונהנים".
איך נראית המעורבות של תושבי העיר בפרויקט שלכם?
"יש לנו מורה לנהיגה, שלא רוצה שנזכיר את שמו, שלקח שלושה מהם והעביר אותם שיעורים וטסט על חשבונו. יש לנו בחור נהדר, מציל, שלימד אותם שחייה. אלה דברים שהם לא הכירו קודם. הם ישבו על הברזלים. הם חסרים בהמון דברים שלנו נראים כמובן מאליו. לא הופתעתי מהמעורבות והנתינה של תושבי מודיעין, כי זו באמת עיר של עשייה. אני כן מופתע כל פעם מחדש מהמעגלים שנוצרים סביב הבית. אנשים מתקשרים ומבקשים לתרום בממונם, רכושם וגם סתם לבוא ולתת עוגה בערב שבת. זה מבורך, נעים ויוצר עוד אדוות המחוברות בסופו של דבר לאלמוג".
איך נראה השכול שלכם לאחר כמה שנים?
"זה קצת בנאלי, אבל בוא נאמר את האמת: אנחנו מחוברים עכשיו לעם ישראל בקשר של דם. לומר שיום הזיכרון הוא יום שונה עבורי בהוויה של אלמוג בתוכי? התשובה היא לא, אבל מה שכן זה שעם ישראל מתחבר אלינו ביום הזה. אין כמעט בית שלא חווה את השכול במעגל כזה או אחר. כולם מבינים את האובדן".
אתם שותפים למאבק המשפחות השכולות נגד תנאי האסירים הביטחוניים?
"אני בהחלט מסכים את המאבק הזה, אבל לא לקחתי חלק פעיל בעניין. אני בהחלט חושב שינם דברים מאוד משמעותיים שאפשר לעשות על מנת למגר את הטרור. אם אתה שואל אותי, באותה נשימה של הריסת מנהרות הייתי עוצר את כל תזרים הכספים שמגיע למשפחות של הרוצחים הנתעבים האלה. כל אחד שהפך להיות שאהיד משפחתו מקבלת כספים בערימות. את זה הייתי עוצר וסוגר את הברז. הדם של עם ישראל הוא לא הפקר".
