כמעט מדי יום אנחנו נחשפים לסיפור בו מעורבת משטרת ישראל, שהשורה התחתונה שלו היא שאנחנו לא מאמינים למשטרה, שאמורה להיות הגוף המדינתי המשמעותי ביותר בחיי היום-יום שלנו בכל הקשור לשמירה על ביטחוננו במרחב הציבורי.
אנחנו לא מאמינים למשטרה ויש לנו אלף ואחת סיבות לכך. כל מי שבא במגע עם שוטר או נאלץ לכתת רגליו להגיש תלונה בתחנת משטרה חושב ומרגיש כך. זו מסקנה עצובה, אבל למרבה הצער יש לה על מה לסמוך.
אנחנו גם לא מאמינים למערכת המשפט. גם לא לפרקליטות ובוודאי לא לבעלי מקצוע רבים ומגוונים שהרוב המכריע שלהם אינו יוצא צדיק, לא בטלוויזיה ולא בחוויה האישית שלנו. חוסר האמון הפך לדפוס התנהגות שלנו, אותו לבושתנו אנחנו מנחילים גם לילדינו.
הפרשה האחרונה של ניצב ג'מאל חכרוש, האחראי על סיכול הפשיעה בחברה הערבית, כשהוא מתעלם מקורבן דקירה היא טריגר נוסף למציאות חיינו. אבל זהו המשך ישיר לאינספור הפרשיות של ניצבים במשטרת ישראל, כשהזכורה והחמורה שבהם הייתה כאשר בתוך 16 חודשים סיימו את תפקידם שבעה ניצבים בחשד של הטרדות ועבירות מין.
פני העם כפני הכלב. כך נראית המשטרה, כך נראית מערכת המשפט וכך גם נראה הפרלמנט שלנו, ששובר שיאים בבוטות ובאלימות שלו כמעט בכל דיון בכנסת. כל האנדרלמוסיה הזאת מחלחלת למטה ומגיעה לדור הצעיר, החושב שככה צריכים להיראות החיים שלנו וכי ללא ניבול פה או אגרוף לפנים של רופא או אחות לא ניתן לפתור בעיות.
המציאות העגומה הזאת לא החלה אתמול וגם לא בשנה האחרונה, היא הלכה והתגברה בשנים האחרונות עד כי הפכה לאורח חיים לאומי.
נעשה לא נחמד כאן. מה הפלא שטובי בנינו מחפשים את עתידם בארצות ניכר, הרחק מהלחץ והאלימות, וגם דואגים לדווח כי גן עדן נמצא בחופי תאילנד, פנמה ויוון.
הפתרון האמיתי הוא לא לעלות על טיסה בכיוון אחד ולברוח מארצנו האהובה (למרות ואף על פי כן), אלא ללכת בדרך הקשה והמפרכת של תיקון ושיפור מציאות חיינו במעשים טובים ואהבת איש את רעהו. המלאכה קשה והדרך ארוכה, אבל האמונה והתקווה קיימות בקרב רבים מהעם הזה המחוברים ואוהבים את חלקת האדמה הזאת.
