יש לי ווידוי: גם לי יש חצ'קונים. אם חושבים על זה לרגע זה בעצם ווידוי שנשמע מאד טיפשי. חצ'קונים הם לא סוגיה שאפשר להסתיר בארון או להתכחש אליה, אבל למרות זאת קשה להודות בה. אני סובלת מחצ'קונים, הידועים בכינוי הרפואי אקנה, כבר בערך שש שנים. הם קפצו לביקור אי שם בין החטיבה ליסודי, ומאז נשארו במקומם. לצערי זכיתי לאקנה אמיתי – לא פצעון פה ושם, אלא אספקה קבועה של פצעונים מסוגים שונים ומשונים שמכסים לי את כל הפנים וחלק מהצוואר. זה אדום, זה מגעיל, זה כואב וזה ומגרד.

ניסיתי כמעט את כל הטיפולים המוכרים כיום. קיבלתי אינספור משחות שמנוניות יותר ושמנוניות פחות למריחה על הפנים, פעם עד שלוש פעמים ביום. הייתי על 'רואקוטן', במינון נמוך ומינון גבוה. ניסיתי כל סבון פנים ופילינג שהצלחתי למצוא, ולמרות זאת המצב נשאר כמו שהוא. וזה מייאש.

אקנה, בניגוד לכל פגם פיזי אחר, כמו עודף שומן או תווי פנים משונים, הוא האחד שהכי פחות נסלח על ידי הסביבה. כי יש אנשים שמנים שהם יפים, ויש אנשים עם אף גדול שהם יפים, אבל אין חצ'קונים יפים. זה פשוט לא קיים. הידיעה שיש לי בעיה שאין לי איך להתמודד אתה היא לא קלה. היא חשופה לעיני כולם כל הזמן, ומשפיעה על הדרך בה אנשים מסתכלים עליי. מעבר לזה, היא משפיעה על הדרך בה אני מסתכלת עליי. ולכן, בתור חובבת פסיכולוגיה בשקל, החלטתי לחבר את גרסת הנוער למודל 'קובלר-רוס' – חמשת שלבי החצ'קונים:

1.הכחשה. "אין לי חצ'קונים. יש לי פצעון. אחד. או שניים. או שלושה", "זה יעבור תוך יומיים והעור שלי יחזור להיות חלק ויפה", "אין מה לדאוג, זה לא חצ'קון זו עקיצת יתוש", "זה לא שחורים, פשוט המראה קצת מלוכלכת". בכל בוקר כשמסתכלים במראה ממציאים תירוץ חדש למצב הקיים. לא מעזים לומר את המילה 'חצ'קונים', כי אם אומרים את זה בקול זה יתממש במציאות.

2. כעס. "למה דווקא אני? זה לא פייר!", "לאף אחד במשפחה אין חצ'קונים, אז למה לי יש?!". במשך שעות תשבו ותחשבו למה הדיבוק הזה החליט להיכנס דווקא בעור הפנים שלכם. בין השאר תפגינו אלימות כלפי החצ'קונים עצמם (תפוצצו להם את הצורה) ואחר כך תגלו שרק החמרתם את המצב שלהם, ושלכם ביחד. מחול שדים שאין ממנו דרך החוצה.

3. מיקוח. "אני אפסיק לאכול שוקולד וזה ייעלם.", "זה בגלל שאני שותה יותר מדי חלב", "זה נובע מזיעה וכדאי שאני לא אעשה הרבה ספורט". בניסיון להתמודד עם רוע הגזרה תנסו לחפש אשמים, ולנדות אותם מחייכם רק כדי לגלות שהם לא באמת אשמים ואתם סתם יורים באפלה. זה השלב בו תערכו מחקר אינטרנטי מקיף על כל טיפול אלטרנטיבי אפשרי, מתרופות סבתא עד לחומרים לא קונבנציונליים, עד שתתייאשו ותעברו לשלב הבא.

4. דיכאון. "יישארו לי חצ'קונים לעולם", "אף אחד, אף פעם, לא יאהב אותי עם ח'צקונים", "בשביל מה להתלבש יפה? הרי בכל מקרה יש לי חצ'קונים". בקטע הזה תאבדו כל תקווה לשינוי ושיפור בעתיד. הייאוש יגרום לכם להזניח אפיקים אחרים של טיפוח עצמי כמו בגדים, או שיער, ומסמרטוטים נפשית תהפכו לסחבות במשרה מלאה. הביטחון העצמי שלכם יתערער מאד וישאיר אתכם על הקרשים עד שתתפסו את עצמכם בידיים ותקבלו את העובדות.

5. קבלה. "יש לי חצ'קונים. אני יפה, חכמה ומצחיקה, אנשים אוהבים אותי, ויש לי חצ'קונים. זה בסדר, יום אחד הם יעברו ועד אז אני פשוט אתמודד עם קיומם". 

כמובן שלא כל המקרים קשים כמו שלי. לפעמים ה'רואקוטן' עוזר, לפעמים זה עובר אחרי שנה-שנתיים, ולפעמים זה כמה פצעונים קטנים ולא מפגע פנים כולל. כך או ככה, בשני המקרים חשוב לזכור שכמעט כל אחד התמודד עם אקנה בשלב זה או אחר של חייו, שמתישהו זה ייגמר, ובסופו של דבר זה כולה חצ'קונים. יש טיפולים שיכולים לעזור ולפעמים אפילו לרפא, ורק בגלל שיש לכם פצעונים על הפנים זה לא מוריד מערככם או מגדיר את מי שאתם. אתם בני אדם, עם תכונות אופי, עם רגשות ועם מחשבות. ועם חצ'קונים.