שוב מגיע יום השואה. שוב יתקיימו ברחבי המדינה אינספור טקסים לציון המאורע, שוב יעלו עדים על הבמה לספר את סיפורם, שוב נדבר על המתים במחנות ונרכין את הראש בזעזוע. שוב נדון בסוגיות מוסריות שעולות מהשואה ונחשוב מחשבות עמוקות. שוב נדבר על הניצולים כיום, על העוני, על המצוקה, על האדישות. שוב נצקצק בלשון, נדון בכמה זה לא בסדר ונשכח מכל זה ביום למחרת. כי למרות שלשואה יש יום זיכרון משלה בסופו של דבר הוא נשאר בדיוק בגבול הזה – זיכרון.
יש לנו כעם יכולת זיכרון ייחודית באופן יוצא דופן. מבט אחד על רוב החגים שלנו מעלה דפוס משותף שתקף גם לגבי יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו וניזכר בזה. כשמדובר במלחמות עתיקות שקרו לפני יותר מאלפיים שנה, זה מתאים, זה לגיטימי. זה זיכרון קולקטיבי שההשלכות המעשיות שלו כמעט ולא רלוונטיות עוד ואין זיכרון ממשי של תקופת המלחמה עצמה. אבל מדיום הזיכרון הפסיבי, שמאפיין את החגים ביהדות, הולבש גם על אירועים קרובים יותר אלינו, כגון השואה, וכאן הוא גורם נזק מנטלי ומעשי הן לאדם כפרט והן ולישראל כמדינה.
* * *
הבעיה בלזכור משהו הוא שאנחנו עוברים מדי שנה את אותו לופ של התקרבנות (מלשון קורבן) בלי להמשיך הלאה, ולא רק שאנחנו מעלים את השלילה אנחנו מוציאים ממנה את מעט החיוב שהיה יכול להיות. השלילה מתבטאת בעובדה שמידי שנה אנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו כיצד אבותינו סבלו, ולא בנוסח פיוטי ושירי כמו בתנ"ך אלא בסטטיסטיקות מוות ותמונות של הנרצחים. הפעולה הזו משפיעה עלינו בצורה לא מודעת – מרגילה אותנו לקבלה של סבל תמידי. נוסף לכך המסר שאנחנו סופגים מידי שנה הוא מה היה קורה לו אנחנו היינו שם, מה אנחנו היינו עושים. אדם שמשחזר על בסיס קבוע אירוע בו הוא כוסח במכות או אישה שמשחזרת חוויית אונס לעולם לא יצליחו להתאושש נפשית. או שהזיכרון ישחזר את תחושת החוסר אונים עד שהיא תהפוך להרגל ולחלק מהאופי או שכתגובת נגד הם יהפכו לאגרסיביים מידי ולוחמניים עד כדי הרס עצמי. יום השואה גורם לנו לעשות בדיוק אותו דבר בלי להיות אפילו מודעים לכך, ובסופו של דבר רובנו כלואים באחת מהתגובות הנפשיות הללו.
החיוב שעוד יכול היה להיות בשחזור הטראומה הקבועה הוא ניתובה לאפיק של צמיחה מחדש. כגון שחזור היחסים עם מדינות כגון פולין וגרמניה, ופעולות התנדבות למען ניצולי שואה על מנת לסייע להם להשתקם מחדש במדינת ישראל. במקום זה אנחנו מקבעים את מדינות העולם כאויב אנטישמי, אם לא באופן גלוי אז סמוי, וכולאים את ניצול השואה במשבצת ההנצחה, במקום לאפשר לו להתקדם הלאה בחייו. כי למרות שכבר שנים גרמניה מקפידה לפצות את מדינת ישראל, ומערכת החינוך בה מזכירה את השואה כמעט באותה תדירות בה ישראל מזכירה אותה, אף אחד עוד לא קיבל את סליחתה. "הגרמנים" עדיין משמש ככינוי גנאי, ומילה נרדפת לעמלק. הפולנים עדיין מקובעים כאנטישמים, עוזרי הנאצים, למרות שגם הם ספגו אבדה כבדה בשואה, ואובדן היהודים השאיר בה טראומה תרבותית קשה. במקום להפגין גדלות נפש, ללחוץ ידיים ולנסות להשתקם יחד אנחנו מעדיפים להתבצר בכאב שלנו, לבד, בחושך.
* * *
באותה מידה ניצולי השואה סובלים מחוסר היכולת שלנו להקדם הלאה. היחס אליהם כמי שעברו גיהינום תוקע אותם שם. בפועל הם הרבה יותר מזה – הם אנשים עם פוטנציאל עצום לצמוח ולשגשג, אבל הם צריכים עזרה, עזרה אמתית. מבחינת ניצול שחי בדירה קורסת למחצה העובדה שאחת לשנה מזכירים את שמו בהקשר למרד בגטו זה או אחר לא מסייעת לו בכלום. לעומת זאת אם בתי ספר היו יוצאים להתנדב לנקות ולתחזק את הדירה, להוציא לו את הכלב, לגייס תרומות כדי לממן את הטיפולים התרופתיים שהוא נזקק להם אז היינו עוזרים לניצולים באמת.
במקום לזכור את השואה אנחנו צריכים לקחת אותה צעד אחד קדימה. אנחנו צריכים להמיר את יום הזיכרון ביום סיוע והתגברות, ליום שבו נכיר בסבל ונהפוך אותו לצמיחה מחדש. אז, ורק אז, נצליח באמת להתאושש מהשואה, ואולי גם לאפשר למי שבאמת נכח בה להמשיך הלאה ולהשתקם כמו שצריך.
