מדינת ישראל טובעת בתוך אוסף סיפורי הזוועות הבלתי נתפסים שמציפים אותנו מכל עבר, אבל בתוך כל זה ישנם גם סיפורי גבורה והישרדות שילוו אותנו עוד שנים רבות. כזה הוא גם סיפורו של יוסי טובור ממודיעין, סגן אלוף במילואים, שעבר ביום הראשון ללחימה את קרב חייו.
טובור, בן 44, נשוי ואב לילדים, מתגורר במודיעין מזה כ-15 שנים. פרוץ הלחימה תפס אותו בדרכו לבית הכנסת, ומאותו הרגע מתחילה סאגת הישרדות בלתי נתפסת. "התכוננתי לצאת ואז התחלתי לשמוע בומים. הבנתי שמשהו קורה", סיפר השבוע למודיעין NEWS. "כשהגעתי לדירה פתחתי את הטלפון וראיתי שהקפיצו את כל היחידה. עליתי על מדים, לקחתי את האקדח שלי ויצאתי לדרום. בשעה תשע וחצי הגעתי לאזור החטיבה. כבר בדרך אני מזהה בצידי הדרך גופות. דיברתי עם צוותי החירום היישוביים בקיבוץ רעים וקיבוץ ניר עוז, כל אחד מסביר לי בצעקות מה קורה. אני מבין שהמצב קשה, אבל עדיין לא שיערתי כמה קשה".
בשלב הזה הוא הגיע לצומת מעון, לכיוון כביש 232. "כשהגעתי לצומת מעון פתאום יצאו מולי שמונה מחבלים, שפתחו עליי בירי מנשק אוטומטי ופגעו ברכב בחלק הקדמי שלו. שברתי שמאלה כדי לנסות לחמוק מהם, והירי פגע גם בצד הימני של הרכב. רסיס פגע לי בנעל והאוטו נעצר בגלל הפגיעה במנוע. הייתי במרחק של 60 מטר מהמחבלים. פרקתי מהאוטו והתחלתי לנהל איתם לוחמה מהאקדח שלי. הצלחתי לפגוע במחבל אחד. נגמרה לי מחסנית אחת וניצלתי שנייה שהם הפסיקו לירות, והתחלתי לרוץ לאזור שחוצץ ביני לבין הצד המזרחי של הכביש. רצתי בערך 500 מטר כשהם רודפים אחריי. פתאום ראיתי ערמת גזם שאפשר להסתתר בה, קפצתי פנימה ותוך כדי פרקתי את הכתף. שכבתי שם בלי לזוז ובלי לנשום, כי ידעתי שהם רודפים אחריי".
תוך כדי שהוא מתחבא בתוך ערימת הגזם, שמע טובור את המחבלים מתקרבים אליו. "שמעתי אותם מגיעים אלי", הוא מספר, "הם הלכו לידי ולא מצאו אותי. שמעתי שהם אומרים בערבית שהם מחפשים את הקצין. ראיתי לידי שלוש מכוניות עם גופות בתוכן. הם המשיכו לחפש אותי. היו כמה חוליות על הכביש ממש מולי. כל הזמן הזה סימסתי לאוגדה ודיווחתי על כל האירועים האלה. שלחתי להם מיקום מדויק שלי, כשאני מבין שהם 'יתפרו' כל רכב שיעבור שם. כל כוח שיגיע יטעה לחשוב שהם כוחות ידידותיים".
"קרו לי כמה ניסים"
אחרי 40 דקות, כשהוא עדיין מסתתר בתוך ערימת הגזם, הגיע לשם כוח צה"ל שהחל להילחם במחבלים. "גם הקרב הזה התנהל מעל הראש שלי", מספר טובור, "כל הירי עבר מעליי. כל הזמן סימסתי לקצינת קישור שלא יפציצו אותי. נשארו לי רק שמונה כדורים, וחשבתי שאם אצטרך להילחם בהם אשאיר כדור אחד בשבילי, כדי לא ליפול בשבי. שלחתי למשפחה שלי הודעה שאני אוהב אותם ושישמרו אחד על השני. לא פירטתי יותר מדי. במקביל, צילמתי כל הזמן את האירוע. זאת הייתה מין צוואת פרידה, כי חשבתי שאין סיכוי שאצא מהקרב הזה בחיים".
לאחר זמן ממושך הירי מסביבו של טובור נפסק. המחבלים אמנם חוסלו, אבל טובור עדיין חשש לצאת ממקום המסתור. "לא יכולתי לצאת החוצה כי היו שם צלפים שלנו שחיפשו מחבלים. לקח עוד שלוש שעות עד שחבר אליי כוח שידע מי אני".
לאחר החבירה אל הכוח הצה"לי מפונה טובור לבית החולים, שם מאבחנים הרופאים כי מלבד הכתף הפרוקה הוא סובל גם משבר. למרות זאת הוא מחליט לדחות את הניתוח הנדרש, וחוזר לשירות מילואים ביחידתו בחטיבה הדרומית. "אין ברירה, מישהו צריך לעשות את זה. בעבר הייתי בסיירת גבעתי ויצא לי להיות באירועים, אבל אף פעם זה לא היה לבד. הפעם, הלבד הזה היה אירוע מכונן. זה לא אותו דבר. כשאתה ביחד יש משהו שמחזק, יש אור בקצה המנהרה. פה רגעי החושך היו ארוכים".
איך חוזרים למילואים אחרי אירוע כזה?
"אני אשקר אם אגיד שזה לא משפיע. אני לא מצליח לישון מאז, אבל אני חושב שההתמודדות הקשה תהיה כשאחזור הביתה. עכשיו אני עסוק כל הזמן וזה עוזר להדחיק. מצד שני, אני משתדל לדבר על זה עם מי שאפשר".
אפשר להגיד שקרה לך נס.
"קרו לי כמה ניסים. רצף ההחלטות והפעולות האינטנסיביות שקרו לי תוך כדי הם אלה שהגדירו את החיים שלי. זה כאילו שהלכתי דרך רצף של כדורים, וניצלתי מהם אחד אחרי השני. מספיק שהייתי לוחץ יותר חזק על הגז והייתי נפגע מכדור. כל כדור שרק במרחק של מטר ממני. במכונית יש 15 פגיעות כדורים. זה שמצאתי את המקום להסתתר, זה שהסתובבו סביבי ולא ראו את המסתור שלי, זה רצף של ניסים. כנראה שיש למישהו תוכניות אחרות בשבילי. מהרגע שירו עליי את הכדור הראשון ציפיתי שבכל רגע יפגע בי כדור. לא האמנתי שאצליח לצאת מזה".
מה חושבים ברגעים האלה?
"עד שהצליחו להכניע אותם, כל שנייה נראתה לי כמו נצח. אתה חושב ממי לא נפרדת, מה תשאיר להם אחריך, לילדים, למשפחה, לחברים. חושב על החוויות שהיו לך בחיים ומה לא הספקת לעשות. אומרים שהחיים חולפים נגד העיניים ברגעים כאלה, ולי היו לי המון רגעים כאלה. הייתה לי כמעט שעה שלמה כזאת".
