ב-7 באוקטובר, כאשר שרית גולר, קצינת נפגעים במילואים, הוזעקה לטובת המאמץ המלחמתי, היא ודאי לא דמיינה לעצמה שגם השבוע, למעלה מ-300 ימים אחרי, היא עדיין תהיה על מדים.

גולר, תושבת מודיעין בת 52 (נשואה+3), שירתה בצה"ל במשך 26 שנים כקצינת נפגעים, בתחילה של חטיבה 7 בחיל השריון ולאחר מכן בחטיבת גבעתי. אמנם היא הספיקה לעבור בתפקידה הצבאי לא מעט מקרים קשים עד שפרשה לפני שמונה שנים, כולל מלחמת לבנון השנייה, אבל אפשר להניח כי דבר לא הכין אותה למה שקורה כעת.

"ה-7 באוקטובר תפס אותי באמצע ריצת בוקר", סיפרה השבוע למודיעין News, "כשסיימתי את הריצה בשמונה וחצי הבנתי שקורה משהו מאוד גדול, והתחילו הטלפונים מהצבא לשאול מה מצבנו והאם יש לי מדים בבית. אמרתי 'יש לי מה שצריך', וכעבור כמה שעות כבר גייסו אותי".

גולר התחילה את המילואים בפיקוד העורף, בליווי משפחות שהתחילו לקבל הודעות על יקיריהן שנפגעו ונפלו. "בהתחלה לא ידענו את גודל האסון", היא נזכרת, "הבנו שמדובר בהרבה נפגעים, אבל לא ידענו מה ההיקף האמיתי של האירוע. כלום לא היה ברור. כבר בשבת בלילה התחלנו ללוות משפחות אחרי שקיבלו את ההודעה, ובשני ובשלישי התחילו ההלוויות. ואז, ככל שהימים נקפו, הבנו שהאסון הוא הרבה יותר גדול ממה שחשבנו בהתחלה. הבנתי שאני אלווה משפחות לא רק בפיקוד העורף. הבנו שיש אסון. כמוני גויסו עוד עשרות קציני נפגעים".

"בלי משרד, באוטו"

לאחר ימי ההלם הראשונים, בהם ליוותה את משפחות התצפיתניות שנפלו, מתחיל התמרון הקרקעי ואיתו גם מתחדש זרם הנופלים. "צברנו חללים לאורך כל הזמן. זה היה מעבר מאפס למאה. לא הייתה הדרגתיות, הכל קרה בכלום זמן. כשזה התחיל אף אחד לא ידע מה עומד בפנינו. בדרך כלל אנחנו נמצאים עם המשפחות עד השלושים ואז מעבירים את המשפחה לחיילים בסדיר או בקבע, אבל ככל שנקפו הימים והאסון התגלה במלוא עוצמתו הבנו שזה לא יהיה אותו דבר כמו בימי שגרה, כי עכשיו אין למי להעביר את המשפחות. כוח האדם הסדיר לא יכול להחזיק את כל המשפחות".

כאמור, מאז אותם שבועות ראשונים לא פשטה גולר את המדים, וסיום המילואים גם לא נראה כעת באופק. "כל פעם האריכו לנו את המילואים בעוד קצת", היא אומרת, "ועכשיו זה הולך להתארך לעוד זמן לא ידוע. זה צפוי להימשך עוד כמה חודשים טובים זה בטוח. המצב במדינה דינמי מאוד, וחס וחלילה אם תתפתח עוד מלחמה נידרש גם אליה. אין לי מקום קבוע, אין לי משרד, כי אני כל היום נעה בין המשפחות. הכל דרך הטלפון, אני מול המשפחות, יש לי אוטו ואיתו אני מתניידת".

מתי בעצם את פוגשת את המשפחות?

"אנחנו מתחברים למשפחה קצת אחרי ההודעה, ואז הם מתחילים להודיע למי שצריך להודיע. לרוב המשפחה מבקשת בשלב מאוד מוקדם שייכנסו כבר מפקדים מהיחידה להסביר מה קרה, כי הם לא יודעים בדיוק איך הבן שלהם נפל. פעם הראשונה שאני רואה את המשפחה היא כמה שעות אחרי ההודעה. אנחנו נמצאים שם כדי לתאם את ההלוויה, מגיעים ללוויה ואחר כך מגיעים לניחום במהלך השבעה. אחרי השבעה המשפחה עוברת לליווי מלא שלי. המודיעים מתנתקים לגמרי והמשפחה עוברת אליי, וכל עוד צריך אותי אני שם".

איך נראה ליווי המשפחות?

"ליווי המשפחה על ידי קצינת נפגעים כולל הכל. יש הרבה עניינים בירוקרטיים – תעודות ואישורים, תעודת פטירה, צו ירושה ועוד. בהמשך מטפלים בנושאי הזיכרון, מכתבי תנחומים, אני מביאה את החפצים של החלל למשפחה. מעבר לזה, יש המון ליווי ואחזקה בפן הרגשי. למרות שאנחנו לא אמורים לטפל, כי יש גוף מקביל שעושה את זה, אבל בגלל שאנחנו מאוד משמעותיים יש גם אלמנט פסיכולוגי-רגשי מאוד משמעותי. להיות נוכח בבית המון זמן, בטח בתקופה הראשונה, לשבת ולשמוע סיפורים על החלל, לעזור להם לצלוח את המשבר הראשוני שהוא כאוטי וכואב. בגלל שאנחנו רוויי ניסיון גם להחזיק קצת את התקווה הקטנה שהחיים ימשיכו, אחרת ממה שהיו, אבל ימשיכו. לאט-לאט להבין ולעזור להם לקבל שזה אירוע משנה חיים, אבל לקבל את המצב כמו שהוא".

מה השלב הכי קשה למשפחה?

"הקושי העיקרי של המשפחה הוא לקבל שהאהוב שלהם לא יחזור. זאת ההבנה הכי קשה שלא ניתנת לתפיסה. מצד אחד אנחנו הקשר עם הצבא, אבל זה אומר שגם התסכול והכעס מופנים אלינו, בטח כשמדובר באירועי ה-7 לאוקטובר. אנחנו האפוד הקרמי שסופג כל הזמן. בגלל שאני מלווה המון משפחות, גם מהתמרון וגם מהשבת השחורה, אני רואה שיש הבדל בהתמודדות של משפחות החללים. המשפחות מה-7 לאוקטובר מתמודדות עם תחושות אחרות, הכעס הרבה יותר גדול. האירוע הוא בלתי נתפס בכל קנה מידה. לא נתפס שחיילות נרצחו בבסיסי צבא, ולכן יש המון תחושות קשות של המשפחות. כעס זאת מילה קטנה. יש המון זעם ותסכול וכאב. מבחינתן הילדים היו במקום הכי בטוח, הם לא היו בשדה הקרב ולכן יש כאן אירוע בלתי נתפס שקשה לעכל אותו ומעורר רגשות מאוד מורכבים, ואנחנו יחד איתם מתמודדים".

אז למשפחות החללים מהתמרון הקרקעי קל יותר בצורה מסויימת?

"במלחמה זה קצת יותר נתפס, קצת יותר מתעכל לעומת ה-7 לאוקטובר. אני מלווה גם משפחות של  תצפיתניות. אף פעם לא היו לי בנות נופלות עד המלחמה הזאת, ופתאום היו 16 תצפיתניות. יש המון תחושות קשות של הפקרה וחוסר אמון מצד המשפחות. אנחנו נמצאים בחזית מול המשפחות. בדרך כלל המפקדים יותר נוכחים, אבל כאן המפקדים או בלחימה או שהם בעצמם נהרגו, אז זה רק אנחנו מולם וזה הופך את זה להרבה יותר מועצם ומורכב".

ואיך את מצליחה להתמודד עם כל המטען הזה?

"זה מורכב מאוד. אני עושה לעצמי שימור עצמי. ספורט עוזר לי מאוד, וגם לדבר ולספר. לא לשמור לעצמי. יש לנו גם סיוע בעיבוד של הדברים מצד הצבא. כל אחד מאיתנו עם הרבה ניסיון בחיים שמלמד אותך להתמודד עם אירועים כאלה. הגיל והניסיון עוזרים. זה עמד לזכותנו".