מלבד כל הלוחמים שהגיעו לעוטף עזה כבר בשעות הראשונות באותה שבת שחורה – חיילים ושוטרים – היו שם גם לא מעט בעלי תפקידים נוספים שפעלו באותן שעות קשות וראו את מראות הזוועה. אנשי מד"א ואיחוד הצלה, חברי יחידות חילוץ והצלה ומתנדבי זק"א, כולם הגיעו לתת יד תוך כדי סכנה ממשית לחייהם.
גם ממודיעין היו בעוטף באותם ימים לא מעט תושבים, ביניהם גם משה סדיה ואביחי גורי. סדיה, מ"פ במיל' ביחידת החילוץ הארצית, כבר ראה בימיו לא מעט מראות קשים כאשר סייע במשלחות לאזורי אסון, אבל את מה שחזו עיניו ב-7 באוקטובר הוא לא ישכח. "באותה יום שבת הייתי עם המשפחה בצפון", הוא מספר, "בעשרה לשבע קיבלתי טלפון מאחד הקצינים אצלנו שקרה משהו בדרום, ושצריך להתחיל לקצר טווחים לכיוון הבסיס שלנו. התחלתי להתארגן ליציאה. תמיד יש לי איתי ציוד ומדים ברכב, כי זה האופי של היחידה. אנחנו יודעים בתוך שלוש שעות להיות מוכנים להקפצה לכל נקודה בארץ. התחלנו להבין שיש אירוע מאוד גדול, ובתוך שעה 60% מהחיילים כבר היו בבסיס מחכים לפקודות ומוכנים ליציאה".
זמן קצר לאחר מכן כבר מוצא את עצמו סדיה בדרכו לעוטף, כאשר את היקף הזוועה הממתינה לו שם הוא עדיין לא מבין. "אחרי שקיבלנו הוראות בטיחות, וגם ציוד מתאים כמו ציוד קרמי וקסדות חי"ר, התחלנו לרדת דרומה והתחלנו לראות את כל הזוועות בכביש. המון רכבים שרופים עם אנשים מתים שירו בהם מטווח אפס, כולל חיילים, אזרחים צעירים ונשים. ככל שהתקדמנו ראינו שכל האנשים האלה לצערנו מתים. המשכנו להתקדם עד שהגענו לקיבוצים. התחלנו בקיבוץ בארי ובכפר עזה, והגענו גם למסיבת הנובה. כל הדרך אפשר היה לראות ולהריח את השריפות. בקיבוצים היו עדיין יריות, שנמשכו כמה ימים. כשעבדנו שם הצטרפנו ליחידות מיוחדות שנכנסו לבתים וטיהרו אותם, ורק אז אנחנו נכנסו. המטרה הראשונה שלנו הייתה לנסות לחלץ אנשים חיים. חלק מהבתים נפגעו קשה מאוד מטילי אר.פי.ג'י ומכל מיני טילים למיניהם, וגם שם ניסינו למצוא אנשים חיים. גופות היו בכמויות. לשמחתנו, הצלחנו למצוא כמה אנשים בחיים, אבל לצערנו הם היו בודדים. מצאנו אנשים שהסתתרו 48 שעות מאחורי ארון או בעליית גג. באחד הבתים מצאנו אישה מבוגרת שישבה בתוך ארון שקיר נפל עליו. אישה בת 70 ומשהו. היא ישבה בתוך הארון בשקט המון שעות. לא אכלה, לא שתתה, לא זזה ולא כלום עד שהגענו אליה".
קדיש על כל משפחה
לאחר שחילצו את הבודדים ששרדו בחיים, התחילו סדיה ואנשיו לחלץ את הגופות, "קודם כל של היהודים ואחר כך של המחבלים", הוא מספר, "זה לא היה פשוט. היו המון מחבלים שהיו לבושים כחיילים, וגם הפוך, הלבישו ישראלים בבגדים של מחבלים כדי להטעות. אנחנו עשינו את המיון הראשוני. היו כמויות בלתי הגיוניות של גופות, ולצערנו הרבה פעמים גם חלקי גופות. גם במסיבת הטבע הצלחנו לחלץ אנשים חיים ולהביא אותם למקום בטוח. במסיבה היו מראות מזעזעים. ריכזו אנשים, ירו בהם ואז שרפו אותם. לכל מחבל היו כמה בקבוקים של חומר דליק מאוד חזק, והם פשוט שרפו את האנשים בחוץ ובתוך המכוניות. זאת הייתה, וזאת עדיין, עד לרגע זה, אחת המשימות החשובות שלנו – להמשיך לנסות ולזהות עד לנעדר האחרון שנצליח להגיע אליו, להביא את כל האנשים האלה לקבורה, ולתת למשפחות האלה גם מידע וגם מקום קבורה".
בשיחה השבוע, חודשיים אחרי אותם ימים נוראים, נזכר סדיה בכאב במה שראה וחווה. "נאלצנו לצערי להוציא גופות של משפחות שלמות מתוך בתים. אחרי שעטפנו את הגופות השתדלנו להגיד קדיש על כל משפחה כזאת, ולוודא שהם יגיעו לקבורה. השלבים אחר כך היו בעצם לנסות לאתר את כל הנעדרים שלא ידענו אם הם נעדרים, עדיין בשטח או חטופים. בעבודה מאוד מאומצת, ובניסיון שצברנו עם השנים, הצלחנו לבנות אפליקציה שבונה מסלול עם כל הנתונים שהיו לנו על כל אדם שהיה חסר. על כל אחד מהם בנינו סוג של פאזל, שהיה מורכב מאיכון סלולרי, מעדויות אנשים שראו אותו ומסרטונים, וככה הצלחנו להגיע לכמות מכובדת של אנשים שהצלחנו לסגור איתם את המעגל. לדעת שבן אדם נהרג זה גם סגירת מעגל למשפחות שלא יודעות מה מצבו. זאת משימה שהיחידה שלנו לקחה על עצמה, והצלחנו בזכות הניסיון שלנו להכניס המון נתונים למאגר הזה".
בשלבים יותר מתקדמים של הפעילות מצליחה היחידה של סדיה להגיע לנעדרים נוספים. "כל כמה ימים קיבלנו עוד נתונים ממצלמות של מחבלים או ממצלמות רכבים", הוא נזכר, "אלפי שעות של סרטים שהיינו צריכים לראות ולקבל עוד נתונים. ככה המשכנו לחפש את האנשים לפי מה שאפשר כדי לקבל זיהוי מלא של הנעדר. לפעמים אלה היו פיסות מידע קטנות כמו שיניים וכו', ולפי זה היה אפשר לקבוע מה עלה בגורלו של אותו נעדר. כך גם לגבי החטופים, שחזרנו המון מידע כדי להבין מה עלה בגורלם. זאת הייתה עבודת נמלים של המון שעות, כולל לראות דברים שהם לא פשוטים בכלל. למחבלים היו מצלמות ראש ונאלצנו לראות הרבה זוועות, דברים שהם בלתי נתפסים. כבר הייתי בהמון אסונות בעולם, אבל מעולם לא ראיתי דברים כל כך הזויים".
איך מתמודדים עם זה מבחינה נפשית?
"יש שני דברים שהם מאוד חשובים: קודם כל, איך מגיעים לזה מבחינה נפשית, מה המוכנות שלנו להגיע לדבר כזה, והדבר השני הוא איך יוצאים מזה. לצערי, אצלי ואצל הרבה אנשים ביחידה יש הרבה ניסיון שנותן לנו חוסן רב יותר מהאדם הרגיל. ראיתי שם המון חבר'ה צעירים מאיתנו שפשוט נשברו. אנחנו ממשיכים לקבל טיפול ונמשיך לקבל גם בהמשך, אבל ברגע שלוקחים את המשימה הזאת כקודש קודשים, מסירות נפש ועבודה כל כך חשובה, זה עוזר. עד לרגע זה זאת אחת המשימות הלאומיות החשובות שיש".
בתוך הכאוס שאפף את יישובי העוטף באותם ימים של תחילת המלחמה, נתקלו סדיה וחבריו גם בלא מעט סיטואציות אבסורדיות. "אנשים שמעו שהגענו ליישובים במשך כמעט חודש שלם", הוא מספר, "וביקשו מאיתנו שננסה להביא להם כמה דברים מהבתים שלהם. כמוובן שעשינו מה שיכולנו, ובאחד הבתים היה תוכי שנשאר לבד בבית בתוך כלוב. אמרתי שאני לא יכול להשאיר אותו פה לבד, והחלטתי לקחת אותו איתנו. לקחנו אותו ושמנו אותו בחמ"ל שלנו. תוך כמה ימים זה נודע למשפחה והם יצרו איתי קשר, הגיעו אלינו ולקחו את התוכי. זה היה מאוד מרגש, סוג של סגירת מעגל. אנחנו עד עכשיו בקשר עם המשפחה הזאת. זה גם עושה לנו טוב ומעלה את המורל".
יש עוד רגעים כאלו שתזכור?
"היה סיפור עם משפחה שביקשה ממני להגיע אליהם הביתה. שמתי מצלמה והאישה ניווטה אותי בתוך הבית. הגעתי לחדר ילדים והיא ביקשה ממני לפתוח את הארון, ומתוך ערימת הפיג'מות לקחת את הפיג'מה הוורודה עם הפרפרים. אמרתי לה שאני יכול להביא את הכל, אבל היא אמרה שהיא רוצה רק את הפיג'מה הוורודה עם הפרפרים, כי הילדה לא ישנה כבר שבוע בלי הפיג'מה הזאת. כמובן שהבאתי לה את הפיג'מה ואחרי יום קיבלתי ממנה תמונה של הילדה ישנה איתה. אלה דברים שמרגשים אותי כאבא וכסבא".
בימים אלו סדיה עדיין נמצא במילואים, כבר למעלה מחודשיים, ויחד עם אנשי היחידה הוא ממשיך בפעילות, גם מעבר לגבול עם רצועת עזה. "אנחנו עדיין בעוטף", הוא מסביר, "בצוותים יותר קטנים, מנסים לסגור עוד מעגלים, ובשאר הזמן אנחנו מחלצים מעבר לגבול במקרים שצריך חילוץ של חיילים במבנים שהתפרקו".
מלבד הפעילות בעוטף, אנשי יחידת החילוץ הארצית מוזעקים גם לנקודות נוספות ברחבי הארץ. "היה לנו עוד סיפור ברחוב אברבנאל בדרום תל אביב, עם טיל שנפל על בית. כשהגענו למקום כולם אמרו שאין שם אף אחד, שהמקום מזוכה ואין מה לחפש בפנים. הניסיון והעקשנות של היחידה מחייבים אותנו לבדוק בעצמנו, ובאמת בתוך כמה דקות התחלנו לשמוע רעשים מתחת לקיר. תוך כמה דקות הוצאנו משם אישה שהייתה לכודה מתחת להריסות. ברוך השם, היא יצאה עם שבר ברגל והייתה ללא הכרה בזמן שאחרים חיפשו, ולכן לא שמעו אותה. אין ספק שהניסיון והמקצועיות של היחידה המיוחדת הזאת הצילה אדם נוסף".
משימה חשובה נוספת שהם לקחו על עצמם נקראת "פיסת חיים", במסגרתה הם אספו ציוד ומזכרות רבות של התושבים וריכזו אותם עבורם. "אחרי כמעט שבועיים בשטח ראינו שעומד להיות גשום, והחלטנו לשלוח כמה צוותים לקיבוצים לאסוף את כל הציוד שהיה זרוק בחוץ, לרכז אותו ולרשום למי הוא שייך. מצאנו מחשבים, תמונות, מזכרות אישיות, תעודות והרבה דברים יקרי ערך שהיה לנו מאוד חשוב לסגור את הפינות האלה לאנשים. לצערי, לחלק מהמשפחות זה הדבר האחרון שנשאר להם מיקיריהם. בהרבה מקרים הבית שלהם נשרף ואלה הדברים האחרונים שנשארו ממנו. מצאנו דברים מטורפים כמו מדליות ואותות הערכה מהרמטכ"ל שהיו זרוקים בחוץ. ניסינו לשים את עצמנו במקומם ולחשוב מה אנחנו היינו רוצים שיעשו בשבילנו. שמנו את כל הציוד שמצאנו בתוך קרטונים עם שמות, והכל נמסר לרבש"צ של אותו קיבוץ. חלק מהמשפחות, וגם המשפחה שהחזרנו לה את התוכי, אמרו שקיבלו את החפצים שאספנו עבורם ומאוד התרגשו מזה".
רגע לפני סיום השיחה מבקש סדיה לשלוח לציבור הישראלי מספר מילות חיזוק. "אנחנו חזקים", הוא אומר, "עם ישראל מאוד חזק. אנחנו מרגישים את זה במפגשים עם אנשים וחיילים. יצא לי לדבר עם הרבה חיילים, חלקם בגיל של הבן שלי שנמצא בעזה, ואני רואה את המורל הגבוה ואת הרצון לתת. זה משהו מטורף. כל כך נותן גאווה לראות את החיילים שלנו עם מורל, רצון ומוטיבציה כל כך גבוהה. זה מחזק אותנו, הוותיקים יותר, ומראה על האחדות של עם ישראל".
"ראיתי זוועות, השם ישמור"
מי שגם היה שם, כבר מהיום הראשון, הוא אביחי גורי ממודיעין, בן 30, חרדי המתנדב ביחידת 360 של זק"א. "אני שם כבר יותר משנה וחצי, והצטרפתי כי רציתי להתנדב כמחוייבות אישית לעזור לאנשים במצוקה, גם אם זה ממש לא פשוט", סיפר השבוע.
מאז פרוץ המלחמה, מלבד הפעילות בעוטף, סייעו גורי וחבריו ליחידה למשפחות השכולות בהתנהלות מול הרבנות והממסד הבריאותי, בהתנדבות מלאה באמצע החיים. "זה קצת קשה, אבל מתרגלים לזה בסוף".
מה עבר עליכם מה-7 באוקטובר?
"באותה שבת הטלפון שלי היה מכובה, אז רק במוצאי שבת התעדכנתי במה שקורה ומיד יצאתי לדרום. עלינו כל המיגון והיינו בקשר עם כוחות הביטחון, והתחלנו בעצם כבר באותו לילה בפינוי הגופות. הייתי בכפר עזה ובבארי, כשבשטח עוד הייתה לחימה. אם מפחיד? מאוד-מאוד מפחיד. שמעתי את היריות ממש קרוב אליי, כשהכוחות היו לידי, אבל התרכזתי בעבודה לשם שמיים, באתי לעזור ואמרתי לעצמי שזה הדבר הכי חשוב".
המשפחה לא דאגו?
"האמת, עוד לא סיפרתי להם שהייתי שם. יש לי אח ושני גיסים שנמצאים בלחימה, אז אמרתי שגם ככה יש למשפחה מספיק על הראש ולא רציתי להוסיף להם".
מה ראית בכפר עזה כשהגעת?
"ראיתי זוועות, השם ישמור. בתים הרוסים, תינוקות ירויים, משפחות שלמות ערופות ראשים. תוהו ובוהו. התחלנו לפנות את הגופות לנקודות איסוף, עם הבדלה בין ישראלים למחבלים. התחלקנו לאזורים ונכנסנו קיבוץ-קיבוץ. אני זוכר במיוחד בית שנכנסנו אליו, ומצאנו בו משפחה שלמה מתים, עם הראשים ערופים על השולחן. לא פשוט בכלל".
מה מרגישים ברגע כזה?
"האמת, אני עשיתי ניתוק רגשי ואמרתי לעצמי שאני פה רק כדי לעזור למשפחות. הצלחתי לשמור על זה לזמן מסויים, אבל מגיע בסוף הרגע שבו נשברים. אותי זה תפס אחרי שראיתי תינוק שרוף. לא יכולתי כבר להתאפק והלכתי לבכות בצד. יש לנו בזק"א מערך תמיכה נפשי מאוד נרחב, אבל אני מנגן אז הלכתי הביתה, סגרתי את החדר וניגנתי על האורגן במשך כמה שעות. אבל היו גם רגעים מרגשים, כמו בפעם שמצאנו מישהו בחיים בתוך חדר סגור, אחרי שהוא היה שם במשך המון זמן".
ואיך קמים למחרת לעוד יום כזה?
"מאז ההתחלה אני משלב בין החיים פה והעבודה לפעילות שם. אני מצליח גם לעבוד, אז השגרה הזאת מאוד עוזרת לי. זה שומר עליי. אם אמשיך לעשות את זה גם אחרי כל מה שחוויתי? כן, אין שאלה בכלל".
