קצת אחרי השעה 22:00 התחילו להגיע הודעות הוואטספ, בזמן שאני בכלל מתלבט אם להמשיך לפרק הבא בנטפליקס או להיכנס למיטה עם הספר שמחכה לי בסבלנות כבר יותר מדי זמן.
"ערן, חסמו את כל הכביש!", מגיעה ההודעה מחמותי, מתנגדת נתניהו נלהבת, שכבר לא השאירה מקום לספק – משהו חריג מתרחש הערב במודיעין. אם עד כה הייתה המחאה במודיעין, לאורך כל השנים האחרונות, מנומסת למדי, הרי שבערב הזה תושבי העיר קמו ואמרו די.
10-12 דקות מאוחר יותר ואני כבר בצומת שילת, וישר פוגש בצדי הדרך רכב חונה, שמשתו מנופצת, ובפנים צעירה בוכיה. צמוד אליה צעיר נסער, מנהל שיחות טלפון נזעמות: "שברו את האוטו השמאלנים האלה. תבואו כולכם לצומת. כל מי שיכול". הזכרנו כבר שתושבי מודיעין איבדו הערב לראשונה את האיפוק והנימוס, וזאת הדוגמה הראשונה בה נצפה בדרך לערב שלפרקים הרגיש כאילו כל העסק יוצא משליטה.
את הצומת חוסמים כמה מאות בני אדם. קשה להעריך אם מדובר על 300 או על 600, מה גם שלאורך השעות הקרובות ימשיכו ויגיעו לכאן עוד ועוד תושבי העיר והסביבה. צומת שילת חסום כמעט לחלוטין, ועוד קרוב לשעתיים יחלפו עד שתצליח משטרת מודיעין לשחרר את הפקק.
בינתיים העניינים מתחממים. מתחממים ונרגעים, וחוזר חלילה שוב ושוב לאורך השעות הקרובות. קבוצת צעירים, תושבי חשמונאים וגני מודיעין, מנסים לחלץ מתוך המון האדם מספר רכבים ובהם נשים ומשפחות, במה שגורר עימותים כמעט בלתי נמנעים. נהגים נגד מפגינים, מפגינים נגד נהגים, כולם נגד כולם. מפגין מבוגר, שנראה בשנות השישים לחייו, מאבד שליטה וחובט ברכב שמתפתל את דרכו החוצה במוט השלט שהחזיק בידיו. בפינה אחרת, כמה דקות אחר כך, התלקחות נוספת. עורך דין מלפיד, אדם נורמטיבי לחלוטין שאני מכיר עוד מאז שהילדים היו יחד בגן, מאבד אף הוא שליטה לאור התחממות המתנגדים להפגנה. הוא עושה כמה צעדים מהירים, הופך את הדגל שמחזיק וכמעט ונועץ את המקל בפניו של צעיר דתי עימו התעמת. איכשהו, גם אירוע זה נגמר בלי איבוד שליטה מוחלט. בצד השני, למרגלות הגבעה המשקיפה על הצומת, המפגינים טוענים כי נזרקות עליהם אבנים. בינתיים הצעירים כועסים. הם כועסים על המפגינים, הם כועסים על השמאל, הם כועסים על התקשורת שמגבה לשיטתם את ההפגנות. "תכתוב שהם אנרכיסטים, תכתוב", הם מנסים לשכנע אותי בצדקתם. "ניצחנו בבחירות, מה אתם רוצים??".
כמה מטרים משם אני מוצא את נתן. הוא ממודיעין עילית, תלמיד ישיבה שעשה את דרכו לירושלים וכעת הוא עומד בצד, מתבונן במפגינים חוסמים את הצומת ומהרהר בקול: "זה לא פייר, אחי. אתה יודע שזה לא פייר?". למה לא פייר, אני שואל. "כי אנחנו רק בשבוע שעבר קיבלנו מהשוטרים מכות רצח בהפגנה בירושלים. פירקו אותנו עם אלות. אז למה כאן אין מכת"זית? למה לא מפנים אותם? למה כולנו תקועים כאן והם חוגגים?". האמת, שאלה טובה.
בשלב זה, לאורך דקות ארוכות, כוחות משטרה כמעט ולא נראים בשטח. אחד מקציני תחנת מודיעין ניצב בלב המהומה, כמעט לבדו, ומנסה איכשהו להשתלט על העימותים שפורצים כל מספר דקות בין המפגינים לנהגים. ייקח עוד לא מעט זמן עד שיגיעו כוחות נוספים לצומת. בינתיים אישה דתיה, איפשהו בשנות ה-40 לחייה, יוצאת מרכבה כעוסה ופונה אל כל מפגין שהיא יכולה לתפוס. "אני רוצה להבין, מה אתם רוצים? למה אתם חוסמים לי את הכביש? יש לי ילדים בבית". שיח פרודוקטיבי של ממש לא יהיה כאן, אבל כמה מהמפגינים עונים לה בסבלנות, גם אם התשובות שלהם לא מספקות אותה.
בינתיים בלב הצומת תושבת מודיעין חובטת עם הדגל שבידה בשמשת משאית ענקית אותה היא חוסמת, שנהגה חשב שאולי יצליח איכשהו להיחלץ מהבלגאן. נהג האוטובוס החרדי שצמוד למשאית בנתיב המקביל מעביר לפרקינג, מרים ידיו מעלה ומחייך חיוך רחב אל המפגינים. הוא כבר מבין שאין טעם להילחם בזה.
לאט-לאט מתחילים להצטבר במקום עוד שוטרים, וסנ"צ לינור לוי, מפקדת תחנת משטרת מודיעין, מגיעה למקום ונוטלת פיקוד על האירוע. לאורך השעה וחצי הקרובות היא תפגין מנהיגות שקטה מרשימה למדי, יש לומר. תחילה היא מכנסת את הקצינים, מתכננים טקטיקה לפינוי הצומת. בשלב מסויים מפגין רץ אל דבוקת הקצינים ומסב בזעזוע את תשומת ליבם לכך שאחד מנהגי המשאיות התקועות בצומת מנסה להמשיך בנסיעה. קצין אחד עונה לו: "אתה עומד על הכביש וחוסם את התנועה והוא לא בסדר?? תגיד תודה שאתה לא מקבל פה קנס של 500 שקל".
בכלל, יש לומר שהתנהלות משטרת מודיעין, בתגבור מספר חיילי מג"ב, מרשימה למדי. אין היסחפות לאלימות חסרת פשר, מה גם שהזירה לא בוערת במידה כזאת שתסביר איבוד עשתונות. בינתיים סנ"צ לוי סיימה לתדרך את קציניה, ומתחילה לשחרר רכבים מתוך הפקק בעצמה. אחד-אחד היא מלווה את הנהגים מבעד לדבוקה האנושית, ולאחר פתיחת הצומת לתנועה, איפשהו בסביבות 00:30, היא משמשת כשוטרת תנועה, עומדת בלב הכביש ומדרבנת את הנהגים להתחיל בנסיעה ולשחרר את הפקק.
בשלב הזה גם האווירה הולכת ומשתנה. אם קודם לכן הייתה באוויר תחושה אמיתית שעוד רגע והכל כאן יתפוצץ, פתאום הכל השתנה. בכל מקום אנו רואים מפגינים מנהלים שיחות עם צעירים דתיים, כולל חרדים רבים שהגיעו למקום כנראה מסקרנות. תלמידי הישיבות של מודיעין עילית בחופשת 'בין הזמנים', ומה שמתחיל בכמעט עימות קבוצתי בינם לבין המפגינים הופך לאסופת שיחות קבוצתיות ואחד על אחד.
רגע לפני שהמסך יורד על הערב הסוער הזה, ערב היסטורי בו מאות מתושבי "עיר השינה" יוצאים בספונטניות מבתיהם ומפשילים שרוולים, מתקרב אל הצומת צעיר חובש כיפה. הוא לבוש בקפידה, טוסט נקניק מ'מנפיס' הסמוכה בידו, ושואל את הנוכחים: "אז מה נגמר? כמה כמה בעצורים?", ומסביבו כולם נשכבים מצחוק. דתיים, חילוניים, חרדים. מבוגרים, צעירים וילדים. שמאל וימין. כולם צוחקים. "חג שמח, נשמות", הוא מפטיר וממשיך בדרכו.
