לפני שלושה חודשים הובא למנוחות בבית העלמין במודיעין סרן מרדכי קדמון, תושב היישוב שעלבים הסמוך לעיר, ובחודשים שחלפו גילו בני המשפחה כי אנשי השיטור העירוני במודיעין מקפידים להגיע ולבקר את הבן שנפל.
קדמון, בן 23 בנופלו, היה בוגר ישיבת שעלבים והותיר אחריו זוג הורים ושבעה אחים ואחיות. ביום השנה לאירועי ה-7 באוקטובר כתבה ברשתות החברתיות אחותו, הודיה קדמון ריפקין, על המחווה המרגשת של אנשי השיטור העירוני במודיעין: "איזה אנשים יש לנו כאן. זו לא הפעם הראשונה שזוהר פנקס מהשיטור העירוני שולח לי דרישת שלום מהמצבה של אחי בחלקה הצבאית, וגם לא הפעם הראשונה שהוא חולק לו כבוד ומזיז לי משהו בלב. אבל היום, 7.10, יום שבעצמי לא הצלחתי להביא את עצמי לשום בית עלמין ולשום טקס, זוהר והצוות התעלו על עצמם, ביקרו את אחי אהובי, ניקו וסידרו וקראו פרק תהילים לידו. זה לא שקשה להביא אותי לדמעות היום, אבל זוהר והצוות שלו פעם אחר פעם מזכירים לי שהאובדן שלי הוא לא רק שלי, וזאת מחשבה קצת יותר נסבלת ביום כזה".
השבוע סיפרה האחות השכולה למודיעין News: "אני גרה בשומרון, רחוק ממודיעין, וכשקברנו אותו זה שיגע אותי להיות רחוקה ממנו. אז העליתי פוסט בקבוצת פייסבוק של מודיעין, שבו כתבתי 'בא לחלקה בחור חדש' וסיפרתי על המרחק מהקבר של אחי. בתגובה, זוהר פנקס מהשיטור העירוני שלח לי הודעה שהוא מבטיח לי שבכל פעם שהוא יהיה בבית העלמין במודיעין הוא יכבד את הקבר של אחי. שלחתי לו את מספר הטלפון שלי וביקשתי ממנו שישלח לי תמונה בכל פעם שהוא שם, כדי שאני ארגיש אותו קרוב וזה יעודד אותי. מאז, כבר כמה פעמים הוא כתב לי שהוא מגיע לשם במסגרת תפקידו, מנקה ומסדר את הקבר".
כאמור, גם ביום הקשה והמורכב בו ציינה ישראל שנה לאסון הגדול ביותר בתולדותיה, לא שכחו פנקס וחבריו את קדמון. "הם באו במיוחד למרדכי", היא מספרת בהתרגשות מהולה בכאב, "הדליקו נר וממש כיבדו אותו. בגלל שזה כל כך טרי, הוא נהרג ביולי האחרון, לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לשום טקס ב-7.10, ופתאום כשהוא שלח לי את התמונה הזאת הרגשתי שמרדכי לא לבד, שלא נטשתי אותו. הוא ממש ריגש אותי בצורה מטורפת. עם זוהר היו עוד חבר'ה מהשיטור העירוני – פקד רועי שטרנפלד, שלומי ברג, אבשלום פרץ ואייל המר. תמיד לגורמי האכיפה יש שם של חסרי לב, אבל במקרה הזה זה כל כך לא נכון. זאת פעם שנייה או שלישית שהוא שולח לי תמונות כאלו, וזה כל כך מראה לי באופן מוחשי שהאובדן של אחי הוא של עוד אנשים. זה מרגש אותי בצורה מטורפת ונותן כוח לעוד יום כזה".
על אחיה, ששירת כקצין בהנדסה קרבית, הוסיפה השבוע הודיה:" הוא היה הקפטן של הנבחרת שלנו בבית. הילד הכי טוב שיכול להיות. מכבד הורים, דוד אוהב מאוד לאחיינים שלו. הוא האריך את השירות שלו פעם אחר פעם. הוא היה בעזה הרבה זמן, תמיד היה סוגר עוד ועוד, נותן לחיילים הנשואים לצאת במקומו. הוא לא יצא הרבה, תמיד היה שם את טובת האחר לפניו. זה תמיד עצבן אותי, אמרתי לו 'לא אכפת לך מעצמך', אבל אלה היו החיים שלו – להיות בשביל אחרים".
