"אני מפעיל סוכנים", אומר רפי סיטון ומיד הוסיף הערת אגב: "אל תגיד אף פעם 'שטינקר'. אני שונא את המילה הזאת! הם לא שטינקרים!".
עשינו את הדרך מדירתו של רפי במודיעין לכיוון שעלבים, בניסיון לשחזר את ההיסטוריה הרחוקה של תחילת שנות החמישים. כשסיטון, אז קצין מודיעין צעיר, פיקד על הגזרה בגבול עם ירדן ועל יחידה 504 שתפקידה היה כאז כך היום – להפעיל סוכני אוייב ולדלות מהם מידע מודיעיני.
"הגזרה שלנו התפרסה מאזור קיבוץ להב שבדרום לאורך הגבול הישן עם ירדן של לפני מלחמת ששת הימים עד אזור קיבוץ שעלבים בואכה מה שבעתיד תהיה העיר מודיעין", הוא מניח את התשתית. באותם ימים הגבול, ובכלל איזור מודיעין, היה אזור ספר מסוכן, שומם ונטוש מיישובים יהודים. לאורך הגבול השתרע "שטח הפקר" רחב (כמו למשל מכבים ולפיד ושילת וכפר רות של היום), מובלעת לטרון חדרה עמוק לשטח ישראל, מסביב השתרעו שדות מוקשים וגדרות תיל כשהכל היה אז אדמת טרשים ובור.
בתחילת שנות החמישים, כשהתגבר גל ההסתננויות מירדן לצורך גניבות חקלאיות, הוחלט להקים במקום יישוב ישראלי כנקודת משמר. בעזרת חברי גרעין נח"ל דתי שהגיע מקיבוץ חפץ חיים הדתי ושהיו שייכים לזרם החרדי של פועלי אגודת ישראל, הוקמה היאחזות הנח"ל שעלבים שהפכה אחר כך לקיבוץ.
"זה היה סוף העולם", נזכר סיטון. "כמפקד הגזרה החזקתי שורת נקודות מפגש עם הסוכנים שלי ביישובי הגבול, מאזור קיבוץ להב בדרום, דרך נחושה, שהיתה אז היאחזות נח"ל, בית גוברין, רוגלית, חבל עדולם, נתיב הל"ה מבוא בית"ר ולאורך הקו בירושלים ברמת רחל. אפילו בתחנת הדלק בצומת שער הגיא היה לי חדרון קטן למפגשים עם סוכנים. גם בקריית ענבים ובשעלבים".
מה זאת נקודת המפגש?
"זה היה בעצם צריף עץ קטן שהמודיעין הציב בכל יישוב, היו לנו סימנים מוסכמים לגבי תאריכי מפגש שנקבעו מראש והייתי מגיע לצריף ביום ובשעה היעודה והסוכן היה חוצה את הגבול ומגיע והיינו יושבים כמה שעות. הייתי מתחקר אותו והוא היה מוסר לי את המידע".
לא פחדת שסוכן כזה יהיה סוכן כפול ויפגע בך?
"לא. בחרתי אותם בקפידה ולשני הצדדים היה אינטרס להמשיך בסידור הזה. באזור ים המלח, לפני שהקימו את הצריפים, הגיע סוכן מירדן לנקודת המפגש בג'יפ של המפעיל שלו, התיישב במושב האחורי של הג'יפ ואז שלף אקדח ורצח את המפעיל שלו – איש המודיעין סרן חבקוק – ופצע קשה את הנהג. הוא לקח את תיקו של חבקוק שהכיל מסמכים ומפות סודיות ונמלט. מאז לא נפגשנו עוד עם סוכנים ברכבים. חיל המודיעין הציב את הצריפים עם מערכת קשר מחוברת למטה המשטרה ולרכז הביטחון ביישוב וכשפיקדתי על הגיזרה באמת לא היה עוד מקרה של פגיעה בסוכן שלנו ולא של סוכן כפול".
אחרי מלחמת ששת הימים הכל בעצם נגמר?
"לא נגמר, אלא שהגבול 'ברח לנו מזרחה'. כלומר לגבול נהר הירדן. היחידה המשיכה בעבודה רק שדילגנו אחרי הגבול והתחלנו להעביר סוכנים באזור יריחו, בקעת הירדן וים המלח"
לא לסכן את חברי המשק
סיטון, כבר בעשור השמיני לחייו, מציג ברזומה שלו קריירה עשירה שהחלה לאחר עלייתו ארצה בשנת 1949 מחלב שבסוריה, וגיוסו לצה"ל. לתקופה קצרה לגרעין נח"ל ומשם לחיל המודיעין עקב השליטה בשפה הערבית, שם בילה שנים רבות ביחידה 504 שעסקה בהפעלת סוכנים.
לאחר מלחמת ששת הימים שירת כמפקד המודיעין בירושלים ורשם לזכותו את הגילוי המהיר במבצע בזק – תוך כדי הלחימה – של סוחר העתיקות שהחזיק בסליק בביתו בבית לחם את מגילת המקדש הגדולה מבין המגילות הגנוזות והביא אותה בידיים רועדות ליגאל ידין.
אחר כך עבר סיטון לצד האזרחי של מערך המודיעין ובילה שנים ארוכות במוסד ובשב"כ, כולל תקופות שירות ארוכות במדינות רבות מעבר לים. גם היום כשהוא פנסיונר הוא מרצה ומעביר שיעורים בערבית לגופים ממלכתיים ובימים אלה יוצא לאור ספרו החמישי.
לקראת יום העצמאות ביקשתי מרפי סיטון לצאת איתי לקיבוץ שעלבים ולנסות לשחזר את אותן שנים עלומות בתחילת שנות החמישים. "לא הייתי בשעלבים מאז מלחמת ששת הימים", הוא חייך כשנכנס לרכב. "זה עשר דקות ממודיעין" תמהתי. "כן, אתה יודע, הייתי עסוק הרבה שנים בחו"ל ומאז הפנסיה לא יצא לי לחזור לשם".
אתה מסוגל לזהות איפה עמד הצריף?
"בערך. הרי הקיבוץ השתנה לגמרי, אבל אני זוכר שהצריף היה בקצה הקיבוץ, במקום הכי קרוב לקו הגבול של לטרון, כדי שהסוכנים יוכלו להגיע מהר למפגש הלילי בצריף וגם כדי שלא יסתובבו בשבילי המשק. לא רצינו שהם יסכנו את חברי המשק".
הכל עניין של כסף
הכניסה לקיבוץ שעלבים היא דרך היישוב נוף איילון. "כל זה חדש", ממלמל סיטון. צמוד לנוף איילון מתחילים בתי שעלבים. "היישובים התחברו ביניהם", הוא מתפעל. "סע, סע ישר לכיוון הזה". הוא מצביע על הכביש ההיקפי שמוביל לכיוון שדות החיטה שנמצאים דרומית לקיבוץ. ואדי עמוק וסבוך צמחיה מקדם את פנינו, אנחנו יורדים מהרכב ליד הגדר, רפי סוקר את הנוף מולו. "הנה אתה רואה משם איפה ששדה החיטה, היה מגיע הסוכן ברגל".
מהיכן הם היו מגיעים?
"הסוכנים כאן באזור באו מכמה כפרים בסביבה. מצד אחד הכפרים ממזרח כמו בית סירא או ע'ור אל תחתא ומכיוון דרום מהכפרים שליד מובלעת לטרון, שחלקם נהרס במלחמת השיחרור והשאר ננטשו ונהרסו במלחמת ששת הימים. הסוכנים היו מתגנבים ברגל קילומטר או שניים כדי שהסיורים הירדנים לא יבחינו בהם, אני הייתי מחכה להם ליד הגדר ומעביר אותם לשטח ישראל לצריף".
ושם מה?
"אם היתה פגישה נינוחה ולא לחוצה בזמן, הייתי מסיע את הסוכן לירושלים. היתה לנו דירת מפגש אזרחית במרכז העיר ליד ימק"א עם שלט של עו"ד כלשהוא, ושם תיחקרתי את הסוכן וקיבלתי ממנו ידיעות. אם הזמן היה לחוץ, הייתי לוקח אותו לצריף ושם מקיים את הפגישה".
מי היו הסוכנים שלך?
"מכל הקשת החברתית בירדן. מפאלחים פשוטים ובדואים עד רופאים ומכובדים אחרים".
מה הניע אותם לעסוק במסירת ידיעות לאויב הציוני?
"בעיקר כסף. זאת היתה השלמת הכנסה עבור רובם".
אבל איך משכנעים אפילו פלאח למסור מידע לאויב גם אם הוא מקבל כסף?
"היו גם אינטרסים הדדיים. אם למשל מהכפר שלו יצאו מסתננים וגנבו עדר פרות בישראל, צה"ל היה מבצע פעולת תגמול. מכתר את הכפר, הורס כמה בתים ועוצר להם את העבודות בשדות, מטיל סגר כללי שמקשה על החיים… אני הייתי מסביר להם שהאינטרס שלהם שנדע מי הגנבים ואז לא תהיה פעולת תגמול נגדם והחיים יימשכו כרגיל".
וזה עבד?
"ועוד איך! ככה גייסנו את הסוכנים שלנו".
איזה חומר צבאי יכול להביא לך פלאח שאפילו לא יודע לקרוא ולכתוב?
"תתפלא. מספיק שאותו פלאח שומע מאח שלו שמשרת כשוטר, שבגיזרה הוצב גדוד חדש, והוא מספר לי את זה, זה שווה הרבה לצה"ל. אבל גם בזה דירגנו את הידיעות לכמה דרגות שהראשונה והחשובה ביותר היא מסמך מקורי, פקודת מבצע, מפה, מכתב, משהו רשמי, אחר כך צילום של מסמך, אחר כך אם הסוכן שמע משהו ממקור מוסמך כמו למשל מאחיו השוטר ולבסוף ידיעות שהן למעשה שמועות בלבד".
כמה כסף קיבל סוכן שלך בחודש?
"זה תלוי באמינות שלו ובאיכות החומר. אגיד כך – משכורת של סרן בצבא ירדן היתה בערך מאה דינר לחודש, וזאת היתה משכורת גבוהה. סוכנים שלי קיבלו חמישים, שבעים ואפילו יותר דינרים".
זה היה הרבה כסף?
"כן, אבל מאד הקפדנו להתאים את המשכורת ליכולת הכלכלית ולמעמד החברתי. אי אפשר לתת לפלאח כספים מעבר לרמתו הכלכלית כי זה יבלוט מיד בכפר ויתחילו לשאול שאלות מיותרות. גם לאנשים שסייעו לנו מסיבות אידיאולוגיות מהר מאד הכנסנו את העניין הכספי, כי אי אפשר להחזיק סוכן רק על בסיס מניעת פעולות התגמול של צה"ל, הוא בסוף רוצה את הכסף".
סוכנים עבדו אצלך תקופות ארוכות?
"כן, בדרך כלל שנים רבות. בכלל הם הרגישו כמו פקידי ממשלה עם קביעות שמקבלים משכורת קבועה בכל חודש 'על השעון'. אפילו היו כאלה שדיברו איתנו על תשלום פיצויים כשהם יסיימו לעבוד עבורנו"
ושילמתם להם פיצויי פיטורין?
"לא אבל אחרי מלחמת ששת הימים, כשסוכנים רבים נותרו בשטחים שבשליטתנו וכבר לא היה לנו צורך בהם, שילמנו להם 'מענק ניצחון' לרגל סיום עבודתם בשירות מדינת ישראל. לחלקם אפילו סידרנו עבודות חדשות במינהל האזרחי באיו"ש ובעוד גופים אחרים שפעלו בשטחים".
והם הביאו ידיעות חשובות?
"חלק כן. למשל לירדנים היו תותחי לונג טום ארוכי קנה בעלי טווח עצום של למעלה משלושים קילומטרים. לפני מלחמת ששת הימים, צה"ל היה מודאג שהירדנים יפגיזו את נמל התעופה לוד ואת ירושלים וניסינו למצוא היכן מוצבים תותחי הלונג טום. לא מצאנו את התותחים עד שסוכן הביא לי את המפה ובה הסימונים המדוייקים שהתותחים מוצבים ליד רמאללה. זאת היתה ידיעה סופר חשובה עבורנו, כי בתחילת המלחמה כשירדן נכנסה לקרבות חיל האויר הפציץ מיד את הסוללות".
"אסור לשקר ליהודים"
זכור לך מקרה מעניין של סוכן?
"יש הרבה אבל בוא אספר לך סיפור על שני סוכנים אחד גבוה מאד והשני נמוך מאד שעבדו ביחד, תמיד באו לפגישות איתו ביחד וכל המשימות שהטלתי עליהם הם ביצעו יחד. יום אחד גילינו שהירדנים בנו מעבר מים חדש באזור לטרון והיינו צריכים לדעת מה רוחבו וגובהו כדי שנדע כמה מים הם יכולים להזרים דרכו. תידרכתי אותם לרכב על אופניים ולהשעין את האופניים על מעביר המים כדי שבצילום נוכל על פי קנה המידה של האופניים לדעת מה כמות המים שיכולה לעבור שם. השניים הסכימו ונתתי להם מצלמה והסברתי להם איך לצלם וקבענו פגישה לעוד שבועיים בצריף שלנו. אלא שהם לא הגיעו. חיכיתי לפגישה הבאה, כי תמיד קובעים כמה תאריכים אלטרנטיביים, וכלום, השניים נעלמו. חודש חודשיים כאילו בלעה אותם האדמה".
ומה קרה?
"יום אחד מספר לי מפעיל סוכנים אחר בגזרה שסוכן שלו סיפר לו שבשעה שהוא ישב אצל הספר שלו ברחוב סאלח א-דין במזרח ירושלים והסתפר, נשמעו צעקות ברחוב והם ראו שוטרים ירדניים מובילים שני אנשים ברובים מכודנים. הסוכן שאל את הספר שלו מה זה. הספר יצא החוצה לברר, חזר ואמר כי אלה שני גנבים שנתפסו כשהם גונבים זוג אופניים. הקצין שאל אותו 'איך הם נראו'? והסוכן שלו תיאר אותם כאדם גבוה מאד ואדם נמוך מאד. מיד הבנתי שאלה הסוכנים שלי שנעלמו.
"כעבור שלושה חודשים הופיעו השניים לפתע, לא למקום המפגש הקבוע בצריף בשעלבים, אלא לנקודת מפגש אחרת בתחנת הדלק בשער הגיא. השומר בתחנה טילפן והודיע לי ששניים מחכים לי בתחנה. מיהרתי לשער הגיא ופגשתי אותם. שאלתי אותם מה קרה? והם התחילו בסיפורי אלף לילה ולילה. 'חמותי מתה, אשתי ילדה והתינוק מת', בקיצור כל הניסים והנפלאות. הבטתי בהם ואמרתי להם: תשמעו טוב, אם אני אגיד לכם שראיתי אתכם ברחוב סאלח א-דין ביום כך וכך בשעה זו וזו כששוטרים מובילים אתכם למשטרת הקישלה בעיר העתיקה? מה תגידו?
"השניים היו בהלם מוחלט ואחרי כמה דקות פרצו בבכי והחלו להאשים אחד את השני: 'אמרתי לך מאה פעם שאסור לשקר ליהודים… הם שטנים… הם יודעים הכל… אמרתי לך שאלה היהודים נמצאים בכל מקום! השנים התנצלו והבטיחו שלעולם לא ישקרו לי שוב".
בתמונה רפי סיטון השבוע ליד המקום שבו היה צריף ה"מפגש" הסודי בשעלבים. אחרי 1967 הגבול "ברח" מזרחה. צילום אינגריד מולר
