האחת למדה בעירוני ב' והשניה בתיכון מו"ר. שתיהן היו בשנת שירות (במקומות נפרדים) אבל התגייסו ביחד וידעו שהן רוצות שירות משמעותי וקשה. שתיהן היו מדריכות בצופים ומאז הגיוס הפכו לחברות טובות. עכשיו שתיהן הוסמכו כפאראמדיקיות בצה"ל ומתחילות שירות קשה וארוך (שלוש שנים) .
הן כבר לא צעירות: יובל אבני בת 21 וסתיו צור בת 20. יכול להיות שהגיל משחק תפקיד ביכולת להיות פאראמדיקית, כי נדרשת הבגרות, שהרי "פאראמדיקית היא כמעט רופא במובנים רבים", אומרת יובל אבני.
במה למשל?
"בעיתות חירום סמכויות של פאראמדיק הן מאד דומות לסמכויות רופא, מותר לנו למשל להכריז על מוות, מותר לנו למשל להחליט שלא מבצעים פעולות החייאה, אלה דברים שחובש רגיל כמובן לא רשאי להחליט עליהם".
ומבחינה מבצעית?
"מותר לנו לבצע סוגים של ניתוחים בשטח, כמו ניקוז אויר מהחזה ועוד פעולות שחובש רגיל לא מורשה לבצע".
ונתקלת כבר בצורך הזה?
"כן. בקורס פאראמדיקים, שנמשך שנה וחודשיים, עוברים הרבה שעות של פעילות מבצעית. גם במד"א כשאנחנו מצוותות לאמבולנסים במהלך משמרות וגם בבתי חולים".
איפה את היית?
"אני למשל עבדתי בבית חולים וולפסון במשך חודש וחצי, במחלקות המיון ויולדות. שהיתי בניתוחים, הייתי בהחייאות, לצערי גם מקרי מוות. אחר כך צורפתי למד"א למשך ארבעה חודשים, שם חוויתי הרבה עבודת שטח, הרבה החייאות, לידות, כל מה שקשור לרפואת חירום".
ועכשיו בגדוד תהיי לבד בשטח…
"אני מצטרפת לגדוד גפן בבה"ד 1 ואני מודעת לכך שאני אהיה המטפלת הרפואית הבכירה בשטח. אמנם יש רופא בבסיס, אבל הוא אחראי על כל הגדודים ומי שיהיה עם הלוחמים בשטח זו אני והחובשים שתחת פיקודי".
תחושת אחריות גדולה?
"עצומה".
וגם פחד?
"למרות שהכינו אותנו בקורס די טוב, זה די מלחיץ. כי בניגוד למד"א, שם היו לידי פאראמדיקים ותיקים, מעכשיו האחריות המיידית היא רק עלי. אבל ממה שחוויתי במד"א ובבית החולים אני יודעת שאני מסוגלת לעמוד בזה ולשמור על קור רוח".
איך החלטת בכלל על קורס פאראמדיקיות?
"עשיתי מיון ללוחמות, על הרפואה בכלל לא חשבתי. היה ברור לי שאני רוצה שירות משמעותי של לחימה, אבל אז חברה של אמי שנמצאת בעולם הרפואה גילתה לי במה מדובר והתלהבתי מזה וככה הגעתי לקורס".
קורס של שנה וחודשיים
גם סתיו צור עברה מסלול דומה, של הדרכה בשבט "אופק" לצדה של יובל. אחר כך החלה שנת שירות בעמותת אתגרים בעכו, "שזו היתה חוויה מדהימה שלא הייתי מוותרת עליה לעולם".
מדוע? הרי אף אחד לא מכריח אותך לתרום שנה מהחיים?
"נכון אבל שנת שירות מאד מאד תורמת גם למשרתים ואני קיבלתי המון. העמותה מסייעת בספורט אתגרי לילדים בעלי צרכים מיוחדים וקיבלתי מהם המון".
ועכשיו את הולכת לשירות צבאי ארוך ואת כבר בת עשרים כשבנות כיתתך כבר תיכף משתחררות…
"כן, אבל זה באמת לא מפריע לי. להיפך. אני מרגישה טוב מאד לקראת שירות צבאי כפאראמדיקית".
איך הגעת לקורס?
"האמת היא שלא ידעתי כלום על הקורס. שאלתי את ההורים והתחלתי להתעניין בתחום ומהר מאד הבנתי שזה מתאים לי ושלהיות פאראמדיקית זה בעצם כל מה שרציתי בשירות הצבאי. כלומר שירות משמעותי ולא שיגרתי, שמרבית הזמן אני בשטח עם הלוחמים בפעילות מבצעית".
איפה הציבו אותך?
"בגדוד 405 של התותחנים. זה גדוד שעושה הרבה פעילות מבצעית ביהודה ושומרון. ברור שיש חששות ואפילו פחד. כל אחד מאיתנו קצת פוחד וזה טבעי. כל פאראמדיק רוצה שלא תהיה לו עבודה, אבל אני מאמינה שהקורס הכין אותי בצורה טובה להתמודד עם העבודה ועם המשימות בשטח".
אמונה גדולה?
"גם אבל גם בעיקר כי עברנו קורס ארוך מאד. שנה וחודשיים לעומת קורס חובשים רגיל שנמשך שלושה חודשים, גם השלבי עבודה בבתי החולים ובמד"א תרמו המון ניסיון מעשי. טיפלתי בהרבה נפגעים בשטח, ראיתי הרבה פצועים מתאונות דרכים, ראיתי הרבה דם".
למשל?
"למשל פועל בניין בלוד שנפל מגובה עם פגיעת ראש קשה ודימום מסיבי. הוא לא נשם טוב כי מעוצמת המכה קנה הנשימה שלו נפגע ונלחץ ומעבר האוויר היה גרוע".
ומה עשית?
"הרדמנו אותו והכנסתי לו צינור לקנה הנשימה לסייע לו בנשימה. גם ביצעתי שתי לידות. אחת במוצאי יום כיפורים, כשבני הזוג לא רצו להתפנות לבית החולים במהלך הצום. אז התינוק לא ממש התחשב בצום ויצא באמבולנס".
ממש תוך כדי נסיעה?
"כן. צעקתי לנהג לעצור בצד כי הקפיצות בכביש מפריעות ויילדתי אותה. הלידה היתה ממש כמו בספר והיה לי סיפוק אדיר מזה, לראות את התינוק יוצא".
ועכשיו את מגיעה לגדוד מבצעי שיתכן גם שתצטרכי לטפל בפצועים תחת אש, כשיורים עליך. חשבת על זה?
"ודאי, אני מקווה שאני לא אצטרך לטפל בפצועים אבל אם כן אני מוכנה לכך מכל הבחינות".
מפחדים?
"יש לחץ. אם לא היה לחץ הייתי אומרת שמשהו לא בסדר ושיש בעיה ומשהו ולא תקין בהתנהלות שלי כפאראמדיקית".
ומה אחרי הצבא? לימודי רפואה?
"כולם שואלים אותי את זה אבל אני ממש לא רואה את עצמי בתחום. למדתי קולנוע בתיכון ואני אוהבת לצלם כך שנראה לי שזה הכיוון שלי בחיים".
בתמונה סתיו צור (מימין) ויובל אבני (צילום דו"צ)
