לרגל יום האישה הבינלאומי ביקשתי מצבאנו המהולל לדבר עם מישהי שבאמת עושה עבודה של "סופר וומן" ושהיא מפה, כלומר ממודיעין. הדבר הטבעי ביותר הוא לפנות לצה"ל ולבקש מישהי כזאת. "יש לנו בשבילך בול מה שאתה מחפש", כך בדוברות, "דבר עם סגן עדי זרקא".

"או קיי", אמרתי. "ומה היא עושה?"

"היא מזיזה את כל האוגדה כשצריך", כך הדוברת. "היא 'מנהלת לחימה' באוגדת עזה".

האמת, שלמרות שנותי הרבות במילואים, לא שמעתי עדיין על מנהל או מנהלת בצבא, מפקדים יש והרבה, מנהלים? רק באזרחות. אבל, חשבתי לעצמי, הדברים כנראה הולכים ומשתנים גם בצבא.

וכך, דווקא ביום שבו מאות אלפי חרדים סתמו את ירושלים במחאה על קריאתם לשירות, ניהלתי שיחה צפופה עם עדי זרקא, בת 22, שבאמת מזיזה כוחות מול רצועת עזה מהחמ"ל שבאוגדה, במקצועיות ובקור רוח אמיתי.

על הדרך סגן עדי גם מסבירה לי  שהיא רצתה שירות צבאי "משמעותי" ולכן בגיל שחבריה כבר באוניברסיטה, או בטיול למזרח הרחוק, היא עדיין מגיעה בערך פעם בשבועיים הביתה למודיעין ובלי שום אפטר באמצע השבוע.

מה זה "מנהלת לחימה"?

"זה אחלה תפקיד מבצעי, שאני נהנית ממנו בכל רגע. התפקיד שלי הוא לנהל את כל הפעילות המבצעית של האוגדה בבט"ש, כלומר בביטחון השוטף. זה אומר סיורים על הגדר של עזה, תצפיות, הזזת כוחות במקרה של היתקלות, חדירה מעזה לתוך ישראל או גם ניסיון חדירה. ובכלל – לפקח שכל הפעילות הביטחונית השוטפת בשגרה מתנהלת על פי הדרכים והכללים שהצבא קבע".

עד מתי?

"באוגוסט הקרוב אני מסיימת את התפקיד כמנהלת לחימה ואז נראה מה יהיה התפקיד הבא שלי בצבא. בכל מקרה אני רוצה להישאר בצבא ולחתום על חוזה המשך בקבע".

מה שגבר לא יכול לעשות…

מה זה אומר להיות מנהלת לחימה מבחינת מיכלול הידיעות והמידע שאת צוברת?

"יש שתי חטיבות לאוגדת עזה ולכן זה אומר שאני חייבת לדעת בכל רגע נתון היכן נמצא כל סיור. ויש די הרבה כאלה בשתי החטיבות. והיכן בדיוק מבצעים עבודות תחזוקה בגדר, ואיפה צריך לשים עין כי יש התרעת מודיעין שיתכן ויקרה משהו בנקודה מסויימת  בגיזרה, ואם מישהו מתקרב לגדר אני צריכה בתוך זמן קצר מאד, לדעת היכן הסיור הקרוב ולהקפיץ אותו לנקודה לטפל באירוע. יש לי הרבה מאד מידע שאני חייבת לצבור ולשמור כל הזמן בנגישות גבוהה אצלי בראש".

את מכירה ודאי את האמירה שאישה יכולה לבצע שלושה דברים בבת אחת וגבר מסוגל רק להתרכז בדבר אחד…

"שמעתי על זה".

וזה מסביר את העובדה שבמקום רגיש כל כך כמו אוגדת עזה מנהלת הלחימה היא אישה?

"אני לא יודעת אם זאת הסיבה המרכזית, אבל בגדול, זה די נכון, שאנחנו הנשים יכולות להתפנות לחשיבה מקבילה בכמה מישורים ובחמ"ל כל כך עסוק כמו חמ"ל אוגדת עזה, זה עניין מאד מרכזי ומאד חשוב. אני חושבת שאנחנו הקצינות יעילות בחמ"ל לא פחות מהגברים".

ומעבר לכך, מה המפקדים, כלומר מפקד האוגדה או המח"טים בגיזרה, מרוויחים ממך?

"אני מעדכנת אותם בהתפתחויות על בסיס שוטף ומציעה להם לנקוט בצעדים אופרטיביים מסויימים, גם כתוצאה ממהלכים שמתפתחים בשטח. אני ממליצה למפקדים מה לעשות ברגע נתון ומה לא לעשות, היכן נקודות התורפה וממה להיזהר. אני מעדכנת אותם בהתראות מודיעיניות שזורמות לחמ"ל ומאפשרת להם לקבל החלטות מבצעיות בצורה נכונה יותר, כך שאנחנו מנהלות הלחימה מהוות כלי סיוע חשוב מאד בתהליך הלחימה בשטח".

הלחימה בעזה היום נעשית לא רק ע"י כוחות קרקעיים אלא גם ע"י כלי טייס לא מאויישים. גם הם בתחום אחריותך?

"בחלקם. בגדול, הכטב"מים תחת פיקודי. כטב"מ למי שלא ממש מומחה בתחום הלחימה, כמו רוב עם ישראל, הוא 'כלי טייס לא מאוייש' כמו מזל"טים או מל"טים, (חלקם מעורבים בחיסולים של מחבלים מהאוויר בעזה, חלקם יודעים לתקוף מטרות – י.ג), אבל לא כולם בשליטה של החמ"ל שלנו. 'רוכב שמיים' למשל, שהוא מזל"ט שמופעל ברמת הגדוד, נמצא תחת האחריות של כל גדוד וגדוד באופן עצמאי".

עד כמה היה קשה לך כאישה להיכנס לתפקיד מבצעי כזה?

"לעומת הגברים בתפקיד דומה, שהם לא צריכים להוכיח כלום לסביבה הגברית שבה אנחנו נמצאים, הרי שאני כקצינה הייתי חייבת לעבור את שלב ההוכחות בשטח. כלומר, כדי להיות אישה שמתפקדת בסביבה גברית צריך לכבוש את המקום ואת התפקיד. וזה דבר לא מובן מאליו".

למה הכוונה?

"לכך שאנחנו, הקצינות בתפקיד הזה, כמו עוד הרבה חיילות בתפקידים אחרים, אנחנו צריכות להוכיח את עצמנו. אני לא הייתי מ"פ לוחם בשטח. קצין שמגיע לתפקיד בדרך כלל עשה תפקיד פיקודי בשדה לפני כן".

ואיך את מתגברת על הפער הזה?

"ראשית, בנחישות וברצון עז ללמוד ולהיות טובה. אני לומדת המון. נכנסת לפרטים הכי קטנים. זוכרת בעל פה כל פרט בזירה שמולי. שנית, אני מרבה לצאת לשטח, לסייר בגזרה, כי אין כמו לראות בעין את הגזרה ולא דרך החמ"ל. אני עובדת בצורה מאד יסודית ודקדקנית. לא מוותרת על שום פרט, אפילו הקטן ביותר. ויש תוצאות לכך בשטח".

במה בא היתרון שלך כאישה לידי ביטוי?

"בכך שכאישה אני יודעת ויכולה לרדת לפרטים ולפרטי פרטים, אני מאזינה לקשר במקביל ועושה עוד דברים בתחום אחריותי".

מה לגבי כוננויות מבצעיות?

"יש ולא מעט. זו גזרה מאד חמה ופעילה עם הרבה אירועים. קורה לי לא פעם שאני עושה משמרת בחמ"ל ובמשך לילה ויום לא יורדת מהמדים. אסור אפילו ללכת להתקלח, כי בכל שניה יכול להתרחש אירוע מבצעי וכוננויות כאלה יש לי פעמיים-שלוש בשבוע".

ואיך את משלבת בכל זאת את הרצון להיות מטופחת? הרי אישה בכל זאת מתגעגעת מדי פעם לאיפור וללק בציפורניים…

"למזלי אני לא כזאת, אבל יש לנו בחמ"ל לכל חיילת 'מגירת טיפוח', או 'מגירת שידרוג' כמו שאנחנו קוראות לזה. יש בה כלי איפור ומראה ובושם וכל מה שצריך כולל מברשת שיניים ומשחה. כך שאחרי לילה ארוך בחמ"ל או בשטח, עם המדים שלא ירדו כבר יממה מהגוף, בכל זאת שמים משהו ומרגישים יותר טוב".

מה לעשות – יורים כאן

עדי היא בוגרת תיכון מו"ר ברעות. היא התגייסה לחטיבת גולני לפני שלוש וחצי שנים ולאחר הטירונות נשלחה לבסיס האימונים של בית הספר למקצועות החי"ר, כדי לשמש כמדריכת נמ"ר (נגמ"ש מרכבה, שמבוסס על גוף של טנק המרכבה) שחטיבת גולני וגדוד 13 היו הראשונים שהחלו להצטייד בו כבר במהלך שנת 2010. "אל תקרא לו נגמ"ש. זה מעליב", עדי מתקנת אותי. "זהו כלי רק"מ ולא משהו אחר".

רק"מ (רכב קרבי משוריין) אכן נשמע טוב יותר. בכל מקרה – הנמ"ר הוא כלי אימתני ולאחר שנה של הדרכה עליו יצאה עדי לקורס קצינות. לאחר שהוסמכה כקצינה חזרה לגדוד 13 של גולני והפעם למחלקת המבצעים של הגדוד, שם היתה עוזרת קצין המבצעים  הגדודי "עסקתי בכל הדברים הקטנים ויש הרבה כאלה", היא מציינת.

כך עשתה שנה וחצי בגדוד 13, שם גם הכירה את אודי החבר הצמוד ("שהביט דרך המדים הירוקים וגילה מישהי עדינה ונחמדה"). אודי, שגם הוא קצין בחטיבה (ושנמצא עכשיו בלימודים) מקבל את פניה כשהיא יוצאת שבת, בהיפוך תפקידים משעשע. "אני כיום הקרבית והוא הג'ובניק בלימודים".

לאחר התפקיד הקשה בגדוד 13 – שהיא מודה כי "התפקיד הזה עזר לי מאד להבין מה זה שטח ומה זו קרביות ולכן הוא תרם לי הרבה בתפקיד הנוכחי כמנהלת לחימה" –  הגיעה עדי לאוגדת עזה וקיבלה את תפקיד מנהלת הלחימה. תפקיד עתיר פעילות מבצעית סביב השעון כשמלוא האחריות נופלת על כתפיה והיא אחריות ומפקדת על שתי קצינות נוספות במבצעים האוגדה. "למדתי לחבר את ההתרעות שאני מקבלת מהמודיעין עם המידע לגבי האירועים שמתרחשים בשטח, מי שמבין את זה, נמצא צעד אחד קדימה וזאת מהות חשובה בעבודה שלי", היא אומרת.

מאז ההתנתקות השתנתה לגמרי הזירה שעליה את מופקדת…

"הייתי מוכנה לכך שאגיע למקום חם ופעיל מבחינה מבצעית. היה לי חשוב מהרגע שהתגייסתי, שהשירות הצבאי שלי יהיה שירות משמעותי. ובתפקיד הזה באוגדה אני מרגישה באמת את החשיבות הזאת בכל יום בעשייה בשטח. היום אני מבינה היטב שתפקידי הוא לשמור על ביטחון תושבי האזור ושל המטיילים הרבים שנמצאים ומסתובבים כאן. הנה רק עכשיו היה פסטיבל 'דרום אדום' ואלפי אנשים באו לאזור לראות את פריחת הכלניות. זאת היתה תחושה טובה לראות שאנשים סומכים עלינו ולא מפחדים להגיע לעוטף עזה".

אבל בכל זאת מדי פעם מתעופפים כאן קאסמים…

"נכון, אבל מאז מבצע 'עמוד ענן' יש ירידה דראסטית במספר הרקטות שנורות על ישראל. והירידה הזאת נמשכת. חלק מזה תודות לעבודה שאנחנו עושים כאן מול הגדר".

את זוכרת אירוע משמעותי כאן בגיזרה?

"לפני כמה חודשים, כשהייתי במשמרת, נפצע קצין צה"ל סגן אחיה קליין בפיצוץ מנהרה וכמעט איבד את ראייתו".

מדי פעם יורים כאן בפלסטינים שמנסים לחדור לישראל?

"יש מדי פעם אירועים כאלה. לפני כמה ימים נורתה אשה פלסטינית שהתקרבה לגדר והיא נהרגה. אין לנו עדיין את מלוא הפרטים, כי התחקיר לא הסתיים עדיין, אבל יש מדי פעם אירועים מעציבים כאלה. זה חלק מהחיים כאן".

איך תנאי השירות שלך באוגדה?

"יחסית בסדר גמור. התנאים הפיסיים מאד טובים, זה בסיס חדש ומודרני ויש בו הכל וגם היציאות הביתה לא רעות. אני נשארת בסבב תורנות כל שבת שלישית וזה בסדר".

איפה את גרה?

"במודיעין, בשכונת השמשוני, בדירה שכורה עם אחי יאיר. הוא קצין בחיל הים".

וההורים?

"הם עכשיו בארצות הברית בשליחות מטעם משרד החוץ, אבא עובד בשגרירות ישראל".

ומתי נפגשתם לאחרונה?

"עם ההורים נפגשתי בראש השנה כשביקרתי אותם ובקיץ הם יבואו למודיעין כך שזה בסדר".

תחביבים?

בעיקר טיולים וקריאת ספרים, ממש הרבה".

מה את קוראת עכשיו?

"את הספר 'בא מלבנון' של מיכאל שיינפלד, שעוסק במלחמת לבנון השניה מנקודת מבטו של חייל מילואים. וגם ואת הספר אשת לפידות, שכתבה חוה עציוני הלוי, המספר על המנהיגה דבורה הנביאה".

מה צריך להבין מזה?

"שאני שואפת להיות אשת לפידות".

(צילום: דובר צה"ל)