"סליחה אבל אין לי אנרגיות בכלל, תצטרך לשאוב ממני את הראיון הזה", פותחת מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר את השיחה בינינו, שהתנהלה בתום ימי השבעה. בביתה בשכונת השבטים, בשעת הבוקר שקט יחסית. היא מדליקה סיגריה, מחוברת לסמארטפון, ומבינה שהגיע הרגע בו מתחילים להתפכח מה"אופוריה" של ימי השבעה.

"היהדות חכמה", היא כמעט לוחשת. "אני אדם ציני אבל השבוע נעלמה לי הציניות, כי בשבעה כולם עטפו אותי כאן, בחום ובאהבה בלתי רגילים, חשבתי שמודיעין זו עיר רדומה, עיר שינה. בימים האחרונים הסתבר לי שזו עיר של איכפתיות, של אנשים יקרים, שמחבקים ויעשו בשבילך הכל כאן בקהילה".

ביום שנפגשנו החלה בדיוק בסידורי הניירת ההכרחיים: "היום מסדרים את כל מה שצריך במשרד הפנים, ואת השינויים, ומישהו מסדר את העניינים בבנקים עם החשבונות והכספים, למזלי הצבא מסודר בתחום הזה ומסייע בכל הסידורים" אומרת מיכל ונותנת את הדרכונים לחברה שהולכת לסדר ויזות לילדים שנוסעים לארצות הברית כדי להתאושש קצת בסביבה אחרת.

בלוויה ראיתי דבר יוצא דופן, כשהתיישבת על הרצפה ליד הקבר…

"לא רציתי לבכות בלוויה, הרגשתי כמו בחתונה, כי פוגשים אנשים שאתה אוהב, אבל אז כשהביאו את הארון וכולם התחילו להתייפח, פשוט התרחקתי, כי לא רציתי שייגעו בי ושלא ילטפו אותי, רציתי להיות לבד. עמדתי והקשבתי להספדים והתקרבתי לפודיום לשמוע טוב יותר, אז ראיתי שאני ממש ליד הקבר ורציתי להיות לידו, אז שאלתי חברה בלחישה אם מותר לשבת?, וככה באופן טבעי התיישבתי לידו על הרצפה".

בדברי הפרידה שלך אמרת דברים לא צפויים, כמו כשגילית שהג'יפ של דולב עקף רכב אחר והסתער קדימה…

"נכון. לא ידעתי את זה עד לרגע שזה נאמר בלוויה בהספדים.  היה לי חשוב לדעת שהוא עשה את זה לא מתוך ידיעה שהוא עומד למות. המחשבה אם הוא ידע שהוא הולך למות לא הרפתה ממני, כי אם זה היה ככה, שהוא ידע שהוא עומד למות ולהשאיר אותנו לבד, זה היה כואב לי מאד. לכן שאלתי כמה קצינים על כך. כולם אמרו לי שלא. הוא לא הרגיש שהוא הולך למות. הם הסבירו לי שבלהט הקרב אף אחד לא חושב שהנה הוא מסתער קדימה בצורה רציונלית, זה נעשה אוטומטי".

איך הכרתם?

חברת הכנסת  עדי קול מיש עתיד שידכה לי את דולב. למדנו ביחד משפטים והיא נתנה לדולב את מספר הטלפון שלי. הוא התקשר וקבענו בסופר אגרון בירושלים וככה נפגשנו והתחלנו. בהתחלה היו הרבה שיחות טלפון בלילה ואחר כך זה התפתח".

איך היתה הפגישה הראשונה?

"התאהבתי בו עוד משיחות הטלפון, בכלל לפני שראיתי אותו. אבל כשהלכתי לפגוש אותו התפללתי כל הדרך 'שלפחות שיהיה יפה'. כי אם כבר התאהבתי בו והייתי בטוחה שהוא יהיה בעלי, אז לא להתאהב במכוער".

איך הוא היה כמחזר?

"הוא היה מאד לא רומנטי בהתחלה, אבל בשנים האחרונות הוא הפך לרומנטי. הוא היה טוב במילים ונהג להשאיר לי פתקים, שולח זרי פרחים ענקיים, פעם השתתפתי בתוכנית 'אחד נגד 100' של אברי גלעד. הייתי בנבחרת והוא שלח לי פתק: "גם אם תהיי במאה, בשבילי את תמיד מספר 1".

"קצינים בדלת – ידעתי מיד"

הסרט  "מחכה לו", שעשית על אנשי צבא ומשפחותיהם שמתמודדות לבד עם החיים מקבל היום משמעות חדשה עבורך?

"לא מצלמים אנשי צבא בכלל. זה כלל ידוע, אולי בגלל עין הרע? לא יודעת… אני לא מאמינה באמונות טפלות, אבל לא מצלמים. והנה צילמתי סרט ואולי הכנתי לו את הסרט להספדים, כמו שלפני הכניסות ללבנון החיילים היו מצטלמים כדי שיהיה לעיתון וללוויות".

עברו לך בראש מחשבות כמו "הנה צילום טוב של דולב שיהיה בשביל התקשורת"?

"בכל פעם שהייתי תולה או שמה על המקרר צילום של דולב, היתה מחשבה מתגנבת לרגע בתת מודע. אבל לא מחשבות על מוות".

איזה מחשבות כן עוברות לך בראש היום?

"אני חושבת היום שאני מוכנה שהוא יהיה בצבא שנה ושלא יחזור הביתה. לא אומר אפילו מילה רעה אחת".

מה תזכרי ממנו במיוחד?

"הוא איש טוב לב. נשמה ענקית ולב ענק. הוא היה כל כך, כל כך, כל כך מצחיק. גם עכשיו אחרי השבעה, כל ערב החברים הטובים יושבים כאן עד שלוש לפנות בוקר ומגלגלים סיפורים מצחיקים. אנחנו בוכים וצוחקים ומזכירים את הסיפורים שהוא סיפר. בטח נגלגל את הסיפורים האלה עוד חמישים שנה".

את זוכרת משהו מהלוויה?

"אני זוכרת שרציתי שיר בלוויה. הרי אני במאית סרטים ובחרתי את השיר של יוסי בנאי 'היינו ילדים'. אבל אז הבנתי שזה שיר שמח והתלבטתי. חשבתי להשמיע את 'שיר המכולת' של להקת כוורת שדולב אהב מאד. בכלל דולב ואורי בני נהגו לשיר את שירי כוורת, בסוף החלטתי שזה לא מתאים ללוויה".

היכן היית בבוקר שבו הוא נפל?

"הוא נהרג בשש וחצי בבוקר ובאותו יום הייתי עם חברה בבית קפה בתל אביב. התחילו להגיע שמועות על הרוגים אז חזרתי הביתה. ואז, ברבע לאחת, בצהריים קיבלתי את הבשורה. היתה לי תחושה לא טובה. הכלבה פתאום ניגשה לדלת ורחרחה. ניגשתי לדלת, היה ברור לי שזה מהצבא. פתחתי את הדלת ועמדו שם שני קצינים. ידעתי מיד".

ואחרי השבעה?

"קמנו ועלינו לבית הקברות וזה היה יותר קשה מאשר בלוויה, כי  במהלך השבעה הכל ירד וטפטף. היה לי קשה בבית הקברות בסוף השבעה כי לא היו הרבה אנשים, ישבתי על הקבר והייתי עם כפכפים וכשקמתי להספד ניערתי את הכפכפים כמו בשפת הים, אם דולב היה רואה את אביו אומר עליו קדיש ונשבר, הוא היה מת מזה".

ומה עשית?

"התיישבתי וקראתי לא! לא! לא! אחר כך חשבתי מי לוקח את הילדים, עשיתי סידורים מי יודיע לילדים, מי יודיע לאבא שלי, אחר כך הייתי באפיסת כוחות נשכבתי במיטה וכל החברות שהגיעו באו ללטף אותי ולהיות לידי, פשוט שכבתי ככה בלי לזוז במיטה".

מה אפשר לומר לחברים ולמשפחה כאן?

"שלמדתי הרבה על האנשים כאן. גיליתי שמודיעין היא  עיר מרגשת, מעגל של השכנים והחברים שלקחו אחריות על החיים שלי, סידרו הכל. תורניות, הכנת אוכל וכיבוד. היה כאן חמ"ל עם תורניות, השכנים עשו תחרות בלשטוף לי את הבית ולעזור וברמה הכללית של העיר היתה התגייסות כללית של 'נשות מודיעין'. אין מסעדה בעיר שלא תרמה מזון. כל מה שהיה צריך סודר מיד. זה היה מרגש ברמות. מאנשים שאני לא מכירה שבאו לעזור, ברמות שאי אפשר לתאר ואני חייבת תודה ענקית לכולם כאן".

את מדברת עם דולב?

"אני שולחת לו אסמסים. שלחתי לו לפלאפון את שיר החתונה שלנו".

(צילום: אינגריד מולר)