ג'ון בורקט לא ממש יודע מה לעשות עכשיו. הוא מבולבל ולא מבין מה עובר עליו. מאז שאשתו, מרילין פרנסס, הלכה לעולמה בפברואר 2011 כשהיא בת 58 ובנסיבות לא טבעיות, עברו כבר יותר משלוש שנים. רק השבוע נודע לי כי ועדת חקירה של משרד הבריאות שבדקה את נסיבות מות אשתו – ניקתה מכל אשמה את הגרומים שהיו מעורבים בך.

"אני אתייעץ  ואשמע מה אומר פרקליטי, עו"ד יצחק חושן, ומה שהוא יגיד לי נעשה. אני סומך עליו בכל ליבי", אמר ג'ון בעת שנפגשנו בדירתו השכורה במודיעין, שם הוא מתגורר עוד מהשנים שבהן מרילין היתה בחיים.

מרילין פרנסס מתה מסיבוכי מחלת הסוכרת. במשך שנות מחלתה היא סירבה לקבל טיפול רפואי בעזרת אינסולין כפי שהמליצו הרופאים. בעלה תמך בה ולבסוף היא אושפזה בכפיה בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב. בתוך מספר ימים התפתח ברגלה נמק, שהחמיר במהירות וגרם למותה.

"אני לא מבין מדוע לקחו אותה בכוח לבאר יעקב. היא היתה שם למעלה משבוע בלי טיפול רפואי. באר יעקב זה בית חולים לחולי נפש ולא בית חולים שמטפל במחלות כמו סוכרת. ברור לי שהשהות שם החישה את מותה של אשתי והנה עכשיו הבנתי שוועדת החקירה של משרד הבריאות החליטה שבעצם הרופאים היו בסדר גמור והיא קיבלה את הטיפול הרפואי הנכון", אומר ג'ון בכאב.

מסקנות והמלצות וועדת הבדיקה שהקים משרד הבריאות לאחר מותה של מרילין, נראות – על פניהן – שטחיות. ההמלצה העיקרית של ועדת הבדיקה היא שיש לחזק את הדיווחים בין בית החולים באר יעקב ובין בתי החולים האחרים שהיו מעורבים בטיפולים במרילין – אסף הרופא ואיכילוב.

הוועדה הוקמה בחודש מאי 2011, שלושה חודשים אחרי מותה של מרילין. בוועדה ישבו שלושה: ד"ר צבי פישל, פסיכיאטר בכיר מבית החולים הפסיכיאטרי גהה,  לצידו ד"ר שמואל שילה – אנדוקרינולוג ומומחה לסוכרת ורפואה פנימית מבית החולים שערי צדק, ועו"ד רפי טויזר.

ההמלצות הסופיות של הוועדה נוסחו כך, בשני סעיפים די קצרים. האחד: "הוועדה ממליצה לשפר את העברת המידע הרפואי אודות מטופלים, בין בית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב ובין בית החולים הכללי אסף הרופא, בעיקר במקרים שבהם חולים המופנים פעם נוספת לחדר המיון".

הסעיף השני בהמלצות קובע: "רצוי לשפר את שירות הייעוץ הפנימי לבית החולים באר יעקב בכיוון קביעות בתפקיד היועץ, או לפחות עידכון והעברת מידע בין היועצים השונים".

הדו"ח הוגש בינואר השנה ורק השבוע הגיע לכלל פירסום. במשרד הבריאות סירבו לאפשר לנו לראות את הדו"ח: "איננו מעבירים דו"חות בדיקה לגבי חולים לתקשורת", הודיעו מלשכת הדוברות. פרקליטו של האלמן, עו"ד יצחק חושן המתמחה בנושאי רשלנות רפואית ולזכותו כמה ניצחונות במאבקים בתחום זה, אמר כי ישקול הגשת תביעת נזיקין נגד המדינה על הטיפול הלקוי במרילין, שהועברה בכפיה לבית החולים הפסיכיאטרי שם שהתה כשמונה ימים עד שהועברה לאיכילוב שם נפטרה למחרת היום.

המחלה וההידרדרות

בני הזוג מרילין וג'ון בורקט עלו מארצות הברית לישראל בשנת 1994, ללא חשוכי ילדים. מרילין, יהודיה ציונית, היתה חולה בסוכרת אבל העדיפה שלא לקחת אינסולין מכיוון ששני הוריה היו חולים בסוכרת והיא ראתה כיצד הם סובלים מהאינסולין.

ג'ון, נוצרי שהתאהב בישראל, החל לעבוד כמהנדס אלקטרוניקה. במהלך השנים הלכה בריאותה של מרילין והתדרדרה. בעקבות סירובה לקבל אינסולין החל ג'ון לחפש אלטרנטיבות: "חיפשתי באינטרנט כל מיני אפשרויות לטיפול במחלה. עשיתי ממש מחקר וגיליתי שיש חומרים שיכולים לסייע כמו חומץ תפוחים שיכול לאתר רקמות חולות ומתות במקרה של פצעים ברגליים, שאופייניים לחולי סוכרת".

במשרד הבריאות טוענים שהזנחת את הטיפול באשתך. בין השאר בעזרת מריחת פפריקה וחומץ על רגליה הפצועות, שהיו בהם כיבים ונמק קשה…

"את החומץ מרחתי כדי לזהות היכן ישנן רקמות מתות כתוצאה מהנמק כי חומץ עוזר לטפל בנמק שיש בו פטריות. החומר עוזר להשמיד את הפטריות".

ומה לגבי הפפריקה? הם טוענים כי רופא המשפחה שלך דיווח בוועדה כי השתמשת בפפריקה אדומה וחומץ למרוח על הפצעים של מרילין…

"אני לא מרחתי פפריקה על רגליה של מרילין. גם היא עצמה השתמשה בחומרים כדי להקל על מצבה, אני מרחתי חומץ".

מה קרה בתחילת שנת 2011 שהביא להידרדרות מצבה הבריאותי של מרילין מותה?

"שנה קודם החל להתפתח ריקבון ברגל, באזור העקב, והיא סבלה מכאבים. ניסיתי לשכנע אותה שוב ושוב לקחת אינסולין. גם הרופא בקופת חולים במודיעין אמר לה שבלי אינסולין חייה בסכנה. אבל היא היתה עקשנית ולא הסכימה לטיפול. ניסיתי לעזור לה כמה שיכולתי, הלכנו למומחה רגליים והוא המליץ לפנות לבית חולים. הגענו לאסף הרופא ושם אמרו לנו בצורה ישירה – 'חייבים לכרות את הרגל'.

והמצב הלך והחמיר…

"כן, מרילין לא הסכימה לקחת אינסולין. בתחילת 2011, בלילה אחד שמעתי דפיקות חזקות בדלת הבית. הצצתי דרך חור המנעול וראיתי שני גברים גדולים, אני לא מבין טוב עברית שאלתי 'מי אתם' ולא פתחתי להם את הדלת. אחרי זמן מה שוב היו דפיקות וצעקה: "משטרה תפתח". לשוטרים פתחתי את הדלת. הם נכנסו עם שני הגברים, הראו לי נייר כתוב בעברית שלא יכולתי לקרוא כמובן ולא הבנתי מה הם אומרים. הם תפסו את מרילין, שהחלה להתנגד עד שהתעלפה, ולקחו אותה לאמבולנס שחנה למטה".

ומה עשית?

"ביקשתי שיסבירו לי מה קורה. הם אמרו לי שלוקחים אותה לבית חולים. רציתי לבוא איתה, והצטרפתי אליהם והגענו לבית החולים באר יעקב, הכניסו אותה לחדר אחד ואני הייתי בחדר אחר, לא נתנו לי להיות לידה רק ראיתי אותה דרך החלון".

ג'ון מספר כי "הם החזיקו אותה תשעה ימים בבאר יעקב, כמובן זה בית חולים פסיכיאטרי ולכן הטיפול בה לא היה טיפול רפואי נגד הסוכרת. בסוף נתנו לי לראות אותה והיא בכתה שהרגל כואבת לה ושהיא לא יכולה לישון. היא היתה חלשה מאד, לא אכלה, בקושי זזה, היא לא יכלה לקום מהמיטה בכלל, זה היה כמו במחנה ריכוז. הכריחו אותה לקבל תרופות, שמו לה פד עם מלחים, כנראה לחיטוי על הפצע בעקב, וזה גרם לה כאבים נוראיים והיא צרחה. זה היה מזעזע".

ומה קרה אז?

"התקשרתי לעו"ד יצחק חושן וביקשתי את עזרתו. הוא התחיל לטלפן לכל מי שצריך ואחרי שמונה ימים לקחו אותה באמבולנס לבית החולים איכילוב. למחרת היא נפטרה שם".

ממה בדיוק היא נפטרה?

"ביצעו נתיחה לאחר המוות אבל הסיבה הישירה למוות לא ברורה. כך לפחות הפתלוג אמר לי. אבל בסופו של דבר כנראה מהסוכרת בשילוב מחלת הלב שלה. היא אובחנה כחולת סוכרת בשנת 2007 בתל השומר, אבל היא לא רצתה את התרופות. ידענו שזה ביזבוז זמן".

"הבעל השפיע לרעה"

בדו"ח הוועדה נכתב כי מרילין מתה כתוצאה "ממחלת לב כרונית וכשל לב חריף שהביא למותה ושהואץ ככול הנראה עקב האנמיה הקשה ממנה סבלה בימים האחרונים לחייה".

אלא שבדו"ח קובעים חברי הוועדה במפורש כי ג'ון בעלה הוא זה שהשפיע עליה שלא לקבל טיפול תרופתי קונבנציונלי. בדו"ח נכתב כי "הוועדה מצאה כי השפעתו של הבעל על המנוחה גרמה להימנעותה מקבלת טיפול רפואי כמקובל ולהעדפה של טיפול לא קונבנציונלי, אשר העמידה בסכנה. נראה כי התנהלות זו של בני הזוג היוותה את הגורם הראשוני שהוביל למהלך האירועים ויתכן והתוצאות היו אחרות לגמרי אם המנוחה היתה מקבלת את הטיפול התרופתי וההתערבותי שהומלץ ע"י רופא המשפחה והרופאים האחרים".

את הדברים האלה כתב פרופ' חיים הרשקו, נציב קבילות הציבור למקצועות הרפואיים, כששיגר את הדו"ח למנהלי שלושת בתי החולים המעורבים בפרשה: איכילוב, אסף הרופא ובאר יעקב ולרופאים ופרקליטיהם שהיו מעורבים בטיפולים במרילין בורקט ושנחקרו בפני הוועדה.

פקידת הסעד מתערבת

מהדו"ח מתברר כי רופא המשפחה ניסה לערוך בתחילת 2011 ביקור בית אצל בני הזוג, אולם לא הורשה להיכנס. בעקבות זאת, ב- 24 לינואר 2001, ביקרה פקידת סעד בדירת השניים והיא תיארה את המצב בדירה כמוזנח. היא תיארה את המקום כך: "מדיף ריח רע מלא בקבוקים וצנצנות בגדלים שונים מלאים בתכשירים שונים. האישה שכבה בחוסר ניע בכורסה, לא ענתה לנו ולא דיברה. את כל השיחה עימנו ניהל בעלה. הוא סיפר על תכשירים שהוא עושה בעצמו ורוקח עבורה, בעלה הורה לה לקום והיא ניסתה אך צנחה מיד חזרה למקומה כשהיא נאנקת מכאבים. האישה נראתה כחושה ביותר, מדוכדכת מאד ומופנמת. סירבה לקחת תרופות ומוכנה לטפל בעצמה רק בטיפול אלטרנטיבי".

נוכח הממצאים הלא נעימים פנתה פקידת הסעד ב- 8 לפברואר 2011 לפסיכיאטר המחוזי על מנת שיוציא צו אשפוז בכפיה. מכך החלה ההתדרדרות הנוספת במצבה הרפואי של מרילין והיא נפטרה כעבור עשרה ימים בבית החולים איכילוב לשם הועברה. 

על פי החוק במדינת ישראל אי אפשר לאשפז אדם בכפיה אלא אם כן הוא עבר בדיקה שתוצאותיה מצדיקות את האישפוז הכפוי. מורים עליו רק אם האדם נמצא לוקה במחלת נפש ומסכן את עצמו או אחרים. ברגע שמגיעים למסקנה זו, ורק אז, רשאי הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז בכפיה או על טיפול רפואי כפוי אחר. הפסיכיאטר המחוזי רשאי לאשפז אדם בכפיה לשבעה ימים והוא רשאי להאריך את ההוראה בשבוע נוסף, על פי בקשה בכתב מאת הרופאים המטפלים.

ג'ון, השבוע: "אף פעם פסיכיאטרים לא בדקו את מרילין כך שזאת היתה הפתעה גדולה מאד עבורנו, הפעם הראשונה שהיה לנו מגע עם שירותים פסיכיאטריים היה באותו ערב שבו הגיעו שני הבריונים מבית החולים באר יעקב ולקחו את מרילין לאישפוז בכוח".

תגובת משרד הבריאות

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מונתה וועדת בדיקה למקרה אשר מצאה על סמך הרישומים הרפואיים, דו"ח הנתיחה והעדויות שהובאו בפניה, כי המנוחה סבלה ממחלת לב כרונית, כשל  לב חריף אשר הביא למותה. וועדת הבדיקה מצאה כי הליך האשפוז היה תקין. מפאת החיסיון הרפואי, לא ניתן לפרט בנוסף. דו"ח הוועדה נשלח לעו"ד"?

(צילום פרטי)