כאשר רועי חיון, 32, מגיע לעבודתו הוא יודע שבחדר הטיפולים ממתינים לו עשרה אנשים כועסים. חלקם אפילו זועמים. נקודת הדמיון של כל העשרה, גברים ונשים כאחד, היא העובדה שאינם יודעים להתמודד עם הכעסים הללו. הנטייה שלהם היא לפרוק את הכעס על הסובבים אותם. חלקם מגיעים לפגישה מצו בית משפט, אחרים נשלחו על ידי בני הזוג או ההורים, ויש גם מי שהרים בעצמו את שפופרת הטלפון וביקש להגיע. הבין שהגיע הזמן לעצור את הכעס והאלימות שמתלווה אליו, למצוא את הסיבה לזעם, לנטרל את המבערים ולהשיג שליטה מחודשת ושלווה יותר בחיים. חיון, עובד סוציאלי, מטפל בעזרת ביבליותרפיה ומנחה סדנאות לניהול ושליטה בכעסים במכון "עידן" במודיעין, מכיר את האנשים הכועסים הללו היטב. הוא אינו חושש לשבת איתם באותו חדר, לספוג לעתים קרובות את הזעם שלהם, ולנסות לעזור. אם נודה באמת, מי מאיתנו אינו מכיר אדם כועס? זה שבתוך שנייה משנה את עורו, מתפרץ ומפחיד את הסובבים אותו? רוצים לעזור לו, במקום להימלט בצרחות? לחיון יש תיק עצות שלם.
כעס גברי, כעס נשי
"כל אחד מאיתנו כועס ומתפרץ לפעמים", פותח רועי חיון בחיוך מרגיע. "לכעוס זה דבר טבעי, ולא כל מי שכועס זקוק לעזרה. צריך לזכור שהכעס הוא לא רגש ראשוני אלא רגש משני, כי הוא תמיד יושב על רגש ראשוני עמוק הרבה יותר. זה יכול להיות קנאה, אשמה, חוסר אונים, השפלה, זלזול, מבוכה, ויש עוד רשימה ארוכה. כל אלה הם רגשות ראשוניים שמעוררים את הכעס. לכן, השאלה הראשונה שצריך לבדוק היא על מה כועסים, מה הרגש העצום שמעורר את הכעס וגורם להתפרצות".
סדנאות לניהול כעסים אינן תופעה חדשה, אך הקבוצה המתגבשת בימים אלה במודיעין היא חלוצית בתחום המגדרי. "הקבוצה שלנו היא מעורבת", מסביר חיון, "למרות שנהוג בדרך כלל להפריד בין גברים לנשים בתחום הכעס, הגענו כאן למסקנה, לאחר מחשבה מעמיקה בנושא, שיש הרבה מן המשותף בין שני המינים ולכן מן הראוי לעשות קבוצה מעורבת".
למה נהוג להפריד?
"ההפרדה נובעת בדרך כלל מתפיסה שנכונה לגבי מקרים קיצוניים של אלימות במשפחה למשל. אלה מקרים שבהן הנשים צריכות במקביל לרכישת הכלים לשליטה בכעסים גם לתמיכה מסוג שונה. יש פה גם עניין טכני, גברים מגיעים יותר בעקבות דרישת בית משפט ונשים רבות יותר מגיעות ביוזמתן. יש פה כנראה עניין של תחושת השפלה או אשמה. במקרה של הסדנא הנוכחית החלטנו לפתוח אותה לשני המינים, ולדעתי זה יצור אפקט חיובי".
למי מיועדת הסדנא?
"גברים ונשים מעל גיל 18, ששמו לב במהלך החיים בעצמם או מפידבק של אחרים, שיש התנהגות שמעכבת אותם. שיש להם התפרצויות אימפולסיביות, בדרך כלל זה יוצא על האנשים הכי קרובים, בני זוג, הורים, ילדים. אדם ששם לב, לדוגמא, שיותר מדי פעמים הבוס עצבן אותו ובמקום להעיר או לדבר יצאה לו התפרצות זעם של צעקות ואלימות. אדם כזה יכול להגיד לעצמו 'וואלה, שוב פוטרתי או עוכבתי בדרגה' או 'שוב צעקתי על אשתי והפחדתי אותה ואת הילדים ובכלל לא התכוונתי, אני הרי אוהב אותם, ולא רוצה להפחיד אותם ככה'. הסדנא שאני מעביר ומנהל היא בת 15 מפגשים, והיא בנויה על גישת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, כלומר, אנחנו לא בודקים פה מה אבא ואמא עשו או לא עשו, אלא נותנים ולמדים מיומנויות קוגניטיביות לטיפול בבעיה כאן ועכשיו. כל משתתף יוצא עם ארגז כלים להתמודד עם הפעם הבאה שהבוס יעצבן, בלי התפרצות זעם ובלי פיטורין".
התפרצות לא נובעת מכוח
"כל אדם נתקל מדי יום במצבים המעוררים בו כעס או זעם המלווים בתחושות לא נעימות", מחדד חיון, "חלקנו מצליחים להתמודד עם רגעים כאלה באופן יעיל ואף, לעיתים, מקדם. אך חלקנו מתקשים להישאר שלווים ומבטאים את הכעס בהתפרצות, באיבוד שליטה או בתגובה ראשונית שאינה מקדמת אותנו ואף פעמים רבות מעצימה את האירוע, מעכבת אותנו ומערערת יחסים עם אנשים החשובים לנו. פעמים רבות לאחר ההתפרצות הבלתי נשלטת, האדם חווה רגיעה זמנית, ובהמשך מתעוררים בו רגשות של חרטה, צער ואשמה ומכאן, לעיתים, גם עצב, כאב, בדידות וחוסר אונים. אולם, למרות הצער והחרטה אנשים רבים יתקשו לעצור התנהגות הרסנית במצבים חוזרים המעוררים בהם כעס. ההתפרצות או איבוד השליטה אינם נובעים מכוח, אלא דווקא מחוסר אונים ומתחושת חוסר שליטה. הנפש והגוף מנסים להחזיר לעצמם שליטה בדרכים עקיפות, אך דרכים אלה אינן יעילות והשליטה המושגת אינה מחזיקה לאורך זמן".
מה השלב הראשון לטיפול בבעיה?
"קודם כל צריך לזהות את המבערים של הכעס. מה מדליק אצלי את ההתפרצות. ברגע שאני יודע את זה, כבר עשיתי את השלב הראשון לניהול הכעס, והוא לא מנהל אותי. האם התפרצתי על הבוס או השותף לעבודה בגלל אותו עניין נקודתי או שפירשתי את הסיטואציה כאירוע משפיל, זלזול באינטליגנציה שלי, במעמד שלי. האם אין לי מערכת זוגית בגלל שבמקום לדבר עם בת הזוג אני צועק עליה או מזלזל בה. אני לא מדבר כאן כמובן רק על אלימות פיזית אלא גם על אלימות מילולית, רגשית, כלכלית, מינית ועוד. גם שתיקה זה סוג של אלימות. גם יציאה בטריקת דלת זה סוג של אלימות, וגם זריקת כוס על הרצפה. אלימות היא כל ביטוי ששולל את הכבוד והזכויות של האחר".
יש הבדל במבערי הכעס של גברים לעומת נשים?
"מהניסיון שלי אין הרבה הבדל, הרגשות הראשוניים הם אותם רגשות, ההבדל הוא באופן ההתפרצות והתדירות שלה. גברים יטו יותר מנשים לנקוט בדרכים כוחניות כי הם בדרך כלל פיזית חזקים יותר. גם נושא ההשפלות, הקטנת הצד השני, אלה שיטות יותר 'גבריות'. נשים ינקטו יותר באלימות מילולית או בכל מיני סוגים של השגת שליטה. כמו למשל מניעת יחסי מין לאורך זמן".
למה אנו כועסים?
"אין כל סיבה שנשכנע את עצמנו לחיות עם בעיה שמעכבת אותנו בחיינו האישיים, הזוגיים, ההוריים והמקצועיים ומשפיעה על סביבתנו הקרובה ועל איכות חיינו", מדגיש חיון שוב ושוב, "במיוחד, כאשר ניתן בהחלט לשלוט בכעסים על ידי למידה ואימון".
איך מתחילים?
"קודם כל צריך לעבוד על לקיחת אחריות. אדם כועס לרוב אינו לוקח אחריות על כעסו או על התוצאות של הכעס. לעיתים הוא מאשים אחרים או את הסביבה במה שקרה. זו תגובה טבעית, מאחר שהתהליך שהוביל לכעס לרוב איננו מודע. כאשר אנו כועסים, עוצמת תגובתנו אינה מושפעת ביחס ישר מהגורם שהכעיס אותנו, אלא מעברנו, מחוויות מוקדמות שעברנו, מסוג הקשר שלנו עם הגורם המכעיס, ממצב רוח רגעי או תסכולים שזה עתה צצו, ממתח ובעצם – מכל הגורמים המרכיבים את עולמנו הפנימי. לכן ההחלטה לקחת אחריות על הרגשות שלנו אינה החלטה פשוטה. היא דורשת הבנה שרק כאשר נשנה משהו בתוכנו תשתנה גם המציאות שלנו, ולא ההפך. עם זאת זוהי החלטה אמיצה ומפתחת מאחר שדרכה אנו מפסיקים להיות תלויים בהתנהגותם של אחרים ומתחילים להיות 'הבמאים' של חיינו".
איך אדם יזהה שהוא זקוק לעזרה?
"מכיוון שבשעת כעס, תהליכים קוגנטיביים, רגשיים והתנהגותיים מתרחשים, כאמור, באופן אוטומטי ואף לא מודע, אדם הקורא מילים אלה צריך לחזור לתחילת הדברים ולבחון עם עצמו האם התוצאות המתוארות בקצרה מאפיינות את המציאות שלו: האם הכעס מתבטא בהתפרצות שלעיתים קרובות היא בעלת אופי בלתי נשלט? האם זה מעכב אותו ופוגע באנשים החשובים לו? האם הוא חש כאב או חרטה, אך בזמן אמת חוזרות התגובות הבלתי נשלטות? והאם הוא מחפש, ואולי כבר מצא, 'סיפור' שמאפשר לו להשלים עם תכונות אלה ולחיות איתן 'בשלום מדומה'? עד הפעם הבאה… במצב כזה יצירת קשר והתחלה של לימוד תהליך השליטה בכעסים הם הצעד הראשון והאמיץ ביותר של התחלת הטיפול בבעיה – לקיחת האחריות עליה. השלב הבא, שאותו כבר הזכרנו, הוא זיהוי המבערים, אותם רגשות ראשוניים שגורמים לכעס".
השלב הבא, לאחר לקיחת האחריות וזיהוי גורמי הכעס, הוא למידת הכלים לוויסותו. "בראש ובראשונה אסרטיביות", מסביר חיון. "אסרטיביות היא צורת ביטוי מודעת, שמטרתה העברת הרעיונות והרגשות של האדם, או הגנה על זכויותיו מבלי לפגוע באחרים, תוך כדי פעולה מתוך מצב. כלים נוספים הם משא ומתן, זוגיות מקדמת, עקרונות של תקשורת, לא רק נשימה וספירה עד עשר", הוא מחייך.
אנשים בדרך כלל מגיעים לסדנא ביוזמתם?
"לרוב לא. בדרך כלל מי שמרים את שפופרת הטלפון ומתקשר לברר הוא קרוב משפחה או בן זוג. אנשים נוטים שלא לעשות את הצעד הזה בעצמם למרות שהכעס הבלתי נשלט גורם להם לסבל. היה לי, לדוגמא, אדם שטיפלתי בו באחת הסדנאות, והגיע בהוראת שירות מבחן לאחר מקרי אלימות במשפחה. הגיע הרגע בסדנא שבו דיברנו על מקרי האלימות וההתפרצויות, והוא נפתח וסיפר שאחרי כל מקרה כזה הוא היה יוצא החוצה ובוכה. יושב בחוץ ולא מפסיק לבכות על מה שעשה. הוא היה מקלל את עצמו על מעגל האלימות והכעס שהוא לא מצליח לצאת ממנו. הוא היה מספר על המבט המפוחד בעיניים של אשתו והילדים שלו והרגיש שהוא רוצה למות, אבל עד שהגיע לסדנא הוא לא הצליח למנוע את ההתפרצות הבאה".
זועמים גם בסדנא
כאדם המתמודד באופן יומיומי עם כעסים והתפרצויות, נאלץ חיון, לא פעם, להיתקל ולהתמודד עם התפרצויות זעם של מטופלים המופנות אליו. "זה בדרך כלל קורה כאשר אני מעיר לאחד המשתתפים על איחור או התנהגות לא הולמת", הוא מסביר, "ואז מגיעה ההתפרצות".
איך אתה מתמודד עם זה?
"אני רואה את זה כדבר חיובי. כך הוא חווה באותו רגע את הכעס שאנחנו מדברים עליו, וגם השאר יכולים לראות איך מתמודדים עם ההתפרצות 'לייב'. אני שואל אותו שאלה, כמו מה באמת הרגיז אותך עכשיו? האם אתה באמת כועס עלי? מנסה לעזור לו להתמודד לבד עם ההתפרצות, להירגע, וליישם את הכלים שנלמדים בסדנא".
כ"מומחה בכעס" אתה חושב שהחברה הישראלית היא חברה כועסת?
"הסטטיסטיקה מלמדת שכן. רואים את זה בתקשורת, רואים את זה בתוכניות ריאליטי, בעיקר ב'אח הגדול' ששם ממש רואים אנשים בהתנהלות היומיות שלהם. אנשים כוחניים יותר, משתמשים באלימות מילולית, התנהגות שהיא מפחידה לסובבים אותם. בלי להיכנס לפוליטיקה, אבל גם ההתנהלות המדינית שלנו היא אלימה. שחררנו אסירים פלסטינים ובתגובה אנחנו בונים בהתנחלויות, העניין התגובתי הוא זהה לזה של מערכת יחסים כוחנית – הוא לא נתן לי ללכת לאמא שלי ועכשיו אני לא אקיים איתו יחסי מין. אנחנו עם כועס, שחי במדינה שהיא סיר לחץ. אנחנו קמים בבוקר לתוך תחרות, להשגת עוד כסף, עוד קידום, רכב, בית. אין לנו זמן להשקיע בעצמנו ולהירגע, זה יוצא עלינו ועל הסובבים אותנו. הסדנא הזו נותנת גם הזדמנות להשקיע בעצמנו. אני רואה את זה כחדר כושר לנפש".
מניסיונך, בוגרי הסדנא מתמודדים טוב יותר עם כעסים?
"אני מאמין שכן. אנשים יוצאים מכאן כשהם יודעים טוב יותר מה מניע אותם ומכעיס אותם. מי שרוצה לעשות שינוי גם משנה את ההתנהגות שלו, יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות. יש הרבה מקרים שמדווחים בתקשורת", הוא מגחך, "שאני מאבחן שנובעים מניהול לא נכון של כעסים, ואם יש מישהו שסדנת ניהול הכעסים יכולה להתאים לו זה כנראה אנשי משפחות הפשע, אם הם קוראים, אז אני ממליץ".
(צילום מתוך הסרט"סדנה לעצבים")
