האקדמיה לטניס "איתי" רשמה לא מכבר הישג אדיר והעפילה לליגת העל. 12 הקבוצות הטובות בארץ – והאקדמיה הצנועה משילת ביניהן. מי שציפה ממנה להתבטל מתבקש להזמין כובע בארט ולתבל אותו באריסה. בר בן נון, דור שטרויטמן, ירון גוברמן ואיתי אדרי עלו פעם אחר פעם למשחקים מול אימפריות הטניס הגדולות ביותר בארץ, עם המגרשים הכי טובים, המאמנים הכי טובים, התנאים הכי טובים, והפילו אותן. בניגוד למוסכמה המקובלת, יש אימפריות שדווקא נופלות די מהר. שתיים, שלוש מערכות, והן על הרצפה.
איתי אדרי ושותפים לדרך. מועדון קטן, עתיד גדול (צילום: ניסים אדרי)
כאילו דוד התייצב לקרב עם מחבט ודפק לגוליית אייס. את עונת הבכורה בליגה הבכירה סיימה אקדמיית "איתי" במקום השני, נקודה אחת בלבד מהמקום הראשון. מקום שני! לא ייאמן. אם היינו מוצאים ג'יני ומבקשים ממנו משאלה ברוח דומה, הוא היה אומר שיש גבול לכל תעלול, עוזב את המנורה ושוכר חנוכייה בצפון. עכשיו "איתי" בפיינל פור לצד אקדמיות טניס מזכרון יעקב, רמת פולג ורעננה.
"זה לא נתפס" מתלהב ניסים אדרי, מייסד האקדמיה "באנו ונתנו בראש. כולם בהלם. הצלחנו לגבור על אקדמיות מהטובות בארץ, עם מתקנים ברמה בינלאומית. כל הכבוד לשחקנים על ההישג".
* * *
איתי אדרי הוא השחקן הבכיר בנבחרת, מקום 13 בארץ, הבן של ניסים אדרי ומי שעל שמו קרא את האקדמיה לטניס שהקים בשתי ידיו.
לא מזמן איתי התמודד מול המדורג 1 בארץ במשחק שנמשך מעל לשעתיים. אחרי 1:1 במערכות הם התכתשו בטייברייק שנמתח עד 12:14. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא הוכיח שהוא שייך לטופ. את המדורג 2 בארץ הוא ניצח, אחרי שחזר מהפסקה בת שלושה חודשים.
"הוא נולד בתאריך של נדאל! שלישי לשישי!” אבא ניסים מכריז בשיחת ועידה לפני שאיתי מבקש ממנו לנתק. לוקח לי זמן לשכנע אותו להתראיין. “אני לא רוצה שזאת תהיה כתבה על איתי. ההישג הזה שייך לכל הנבחרת".
בסוף אני מצליח, בקושי. הרבה מים עברו בנהר מאז שאיתי התראיין לעיתון הזה בפעם הראשונה, לפני ארבע שנים, כשהיה ילד בן 12 שחולם לשחק בגמר גראנד סלאם.
"היום אני יודע שזה כבר לא יקרה" הוא מודיע באווירה מפוכחת "אני משחק טניס מאהבה. אבל זה רק תחביב".
רגע, רגע, אני עוצר אותו, רק תחביב?! התכוונתי לכתוב על ההבטחה העולה של עולם הטניס המקומי, היורש הזכרי של שחר ופתאום הוא אומר לי שזה רק תחביב? האייטם כולו מאיים לקרוס.
"בגיל 12 הייתי אופטימי. היום אני מבין מה זה דורש. בישראל קשה להיות ספורטאי, אין מקום להתפתח, לאף אחד לא אכפת. אני 13 בארץ, והכל לבד. צריך לפחות שלושה מחבטים בשנה. כל מחבט אלף שלוש מאות שקל. כל יום נקרעים גידים, עוד אלף לסליל, נעליים נקרעות כל חודשיים, עוד 750, בגדים, כי גודלים, נסיעות, מאמנים, המון הוצאות”.
אני שולף מחשבון ומתבלבל. אם לא טניסאי, אז לפחות שיהיה לנו מתמטיקאי.
"אני בשלוש יחידות" הוא מצנן, שוב, את ההתלהבות. "אבל אולי אני אהיה מאמן".
* * *
נראה שהעתיד של הטניס הישראלי אפור, הסנונית שאמורה לבשר את בוא האביב הייתה כבר בדרך, אבל כדור לא מדויק שבעט שחקן כדורגל פגע בראשה ועכשיו היא טומנת ראש בחול וחושבת שהיא בת יענה. אולי פישביין פשוט חילק את העוגה לא נכון. עד שלא יעשו חריש עמוק, כלום לא ישתנה וים של כישרון ייזרק לפח. לאט לאט ייגמרו גם המודלים לחיקוי וכולם ישחקו קנדי קראש. אפשר להתנחם, לפחות, בכך שההווה שמח ומבדח. שמחת עניים, תרתי משמע. חודש לפני פורים מומלץ להוציא את הרעשנים כי מי יודע מתי תהיה עוד הזדמנות. הסיפור של הקבוצה המקומית צריך לעורר השראה, עם מעט מאד משאבים ומתקנים, האקדמיה הקטנה בשילת עושה חיל ומוכיחה שאם רק נרצה, זאת באמת לא תהיה אגדה.
"הנושא כאן הוא לא אני, הנושא הוא הנבחרת הזאת, שלקחה מקום שני בליגת העל בעונה הראשונה שלה בליגה הזאת. החלק שלי לא גדול מזה של דור או ירון או בר. עזרנו אחד לשני, כשאחד הפסיד, השני ניצח, זאת הייתה עבודה משותפת”.
מה הסוד שלכם?
"שיחקנו טניס של כיף. הסוד שלנו זה החיוך. אנחנו חברים, באים ליהנות. אין עלינו לחץ. אין ציפייה. אם ננצח או נפסיד, זה לא משנה, העיקר שנעשה את הכי טוב שלנו".
ניצחתם בדרבי את האקדמיה לטניס של אביחי צאלה ממכבים. יש לזה ערך מיוחד?
"רוב מי שכאן התחיל שם, אבל זה היה מזמן והמשכנו הלאה. נכון, זה דרבי, אבל גם מבחינת הטבלה, זה רק עוד ניצחון. אין בנו שמחה לאיד או משהו כזה"
מה היו התגובות?
"הרימו גבה. הרבה אנשים מופתעים. שואלים אותנו איפה אנחנו מתאמנים, אומרים 'וואלה, בחיים לא שמענו'. עכשיו הם יודעים. רמת השרון, עם השם הגדול, מקום אחרון, אנחנו, הכי קטנים, בפיינל פור. עשינו כבוד".
