דעה אישית

אז מה היה לנו כאן ב-50 הימים שחלפו? היה לנו מבצע/מלחמה שגנב לילדים ולנו את החופש הגדול והקיץ. החמאס השתלט לנו על סדר היום. מחבליו

רק כשמביטים ב"תמונת המחזור" של כל 64 הקצינים והחיילים שנפלו במבצע צוק איתן מתחילים להבין את המחיר היקר וגודל האבידה ששילמנו. התחושה היא שהם לא

כואב לי על כל אזרח ובוודאי ילד שנהרג בעזה ואין לו קשר לחמאס או לאחד מארגוני חיות האדם הפועלים ברצועה. קורע לי את הנשמה כאשר

ידענו שבשורות האיוב יגיעו למודיעין. מי ייתן ולא יהיו יותר. כאשר פורסמו בעבר הנתונים המרשימים על אחוזי הגיוס של תושבי מודיעין ליחידות המובחרות היינו גאים

נתבונן במה שכן נעשה: המדינה כולה ירדה על ברכיה (ניצחון לרוצחים), רבבות התכנסו לעצרות עם שלא תרמו דבר למעט חיזוק המשפחות (ניצחון ליצרני הנרות וחברות

ח"כ חנין זועבי חושבת ובקול רם שחוטפי שלושת הנערים "הם לא טרוריסטים". היא לא אומרת את זה בחדרים סגורים אלא בראיון לרדיו ישראלי וכאשר כולם

מחר בערב זה מתחיל. האירוע שבמהלכו חצי עולם עוצר מלכת. בעיקר החצי הגברי. לאירוע הזה קוראים בכל השפות: מונדיאל. משחק בכדור שאינו דורש מנת משכל

הדבר האחרון שעובדי הערוץ הראשון היו צריכים לעשות הוא להחשיך את הערוץ. קיראו את הטוקבקים המתייחסים לצעד זה של עובדי הערוץ באתרי האינטרנט החדשותיים ותבינו

במסגרת ההשוואות הבלתי נמנעות שאנו עושים עם העבר, שוב מצאתי את עצמי משתאה מול הפלא הקטן שיש בימינו כמעט בכל יד. יכולותיו של הסמארטפון נראות