מלחמת "חרבות ברזל" הביאה לשיח הציבורי ביתר שאת את נושא החיילים הסובלים מפוסט טראומה. מי שמכיר היטב את הנושא, ועוד הרבה לפני המלחמה הנוכחית, הוא דוד בן סימון ממודיעין, שמספר היום על הדרך למצוא את האור בחשיכה.
בן סימון, ששירת במבצע "צוק איתן" בשנת 2014 כמפקד בחטיבת גולני, נפצע קשה ברגליו במהלך הלחימה ברצועת עזה, ונפגע עוד יותר בנפשו. לאחר השיקום הפיזי הממושך הוא יצא לטפס על הקילימנג'רו, ההר הגבוה ביותר באפריקה, התחתן והקים משפחה, וכיום הוא מרצה על סיפורו האישי עם המסר כי "אין דבר העומד בפני הרצון". "יש את החיים של היום ויש את החיים של אחרי הפציעה", סיפר בן סימון השבוע, "כיום אני מעביר הרצאות מוטיבציה, וזה חלק מהטיפול שלי בעצמי".
בן סימון, בן 33 בוגר תיכון יחד בעיר, מספר על רגעי הפציעה הקשה: "המשימה שלנו הייתה לאתר מנהרה ולשהות בבית. המתקפה התחילה בשלוש בלילה. ירו עלינו מתקפה ארטילרית מסיבית שפגעה בכוח. נפצעתי בשתי הרגליים. אחרי שנפצעתי נשארתי מאחור. החבר'ה הצליחו לסגת למחסה. הם לא ידעו שאני נשארתי מאחור. נאלצתי להגיע אליהם בכוחות עצמי. חשבתי על מצב שההורים שלי צריכים קבר לבכות עליו ולכן אסור לי להיחטף. הייתי פצוע תחת אש שלא הפסיקה לרגע, במצב של חוסר אונים. הנחתי עליי את התיק עם מקלע ורימונים, ששקל 50 ק"ג, והתחלתי ללכת לכיוון הכוח. כעבור מספר צעדים נחתתי על הרצפה בגלל הפציעה הקשה ברגל, אז התחלתי להתקדם בזחילה. הרגל הייתה פתוחה לחלוטין. לאורך הדרך היו נקודות משבר, אבל כל פעם שמתי לעצמי יעד קטן: עוד חצי מטר, עוד מטר אחד, כדי להגיע ליעד. המון פעמים רציתי להרים ידיים, אבל קול פנימי אמר לי להמשיך להתקדם. לאחר זמן מה הגעתי לכוח שלנו והחברים שלי טיפלו בי בשטח".
לאחר הפינוי מגיע בן סימון לבית החולים ועובר מספר ניתוחים, ובמהלך האשפוז הממושך צפה ועולה גם הפגיעה הנפשית. "יום אחד התפוצץ לידי בלון ואני ברחתי", הוא נזכר, "הייתי משוכנע שיש הפצצה על בית החולים. הגעתי לחדר וההורים ראו אותי רועד ובוכה. הם התחילו לחבק אותי, ואני מצד שני צועק עליהם שיתרחקו מהחלונות ושהם ימותו מההפצצה. אחרי כמה דקות התעוררתי מהפלשבק הראשון שלי והבנתי שיש לי בעיה. התחילו לי עוד כל מיני תסמינים של פוסט טראומה כמו התפרצויות זעם, סיוטים בלילה שבהם אני חוזר כל פעם לאותה סיטואציה מחדש וקם נוטף מזיעה. הייתי מפחד להיות לבד וחוויתי דיכאון וסיוטים. הייתי בוכה המון ומגיע למשבר עמוק כל פעם אחרי פלשבק וחרדות".
בשיא המשבר הנפשי מגיע הרגע שיסמן את הגאולה עבור בן סימון. "הגיע אליי רפי מיחידת עוקץ", הוא נזכר, "הוא שמע על האירוע ובעצם הבין שאני חווה פוסט טראומה. ואז הוא אמר לי שגם הוא כמוני. היה לו אירוע דומה בלבנון וגם הוא סבל מאותן תופעות. הוא אמר לי שאפשר לקום מזה. המעמסה הזאת של הפוסט טראומה הרגישה לי כמו שני טון על הנשמה. כששאלו אותי על השיקום הייתי פקעת עצבים ואמרתי 'בואו תתמודדו עם שני טון על הנשמה'. הייתי בוכה ואומר לאלוהים שאני רוצה למות. ואז הגיע עוד פצוע לשעבר לדבר איתי וכולם אמרו לי שאפשר לצאת מזה. הבנתי שלא הרופאים ולא אנשי המקצוע יכולים לעזור לי. מי שבאמת עוזר לי זה אלה שעברו משהו דומה ויצאו מזה".
בנקודה הזאת מתחיל המפנה עבור בן סימון, שמספר כי "הצלחתי לשאוב את הכוח מהתהליך שהם עברו, ומשם התחיל תהליך השיקום הארוך שלי, שכלל עליות ונפילות. הבנתי שכדי לנצח את החמאס אני צריך לבחור בחיים האלה, ושרק אני יכול לבחור בחיים. זה או שאני חי את הפציעה או שאני חי לצד הפציעה. למדתי לקרוא לזה מגבלה או התמודדות. הבנתי שאני צריך לשים פנסים שיאירו לי את הדרך כדי להעריך את החיים האלה. הניצחון הכי משמעותי שלי הייתה החתונה שלי. בחרתי אישה מדהימה. הכרנו בצבא והפכנו לזוג אחרי הפציעה. יצא לטובה. מבחינתי זה ניצחון ענק להוכיח שעם ישראל חי, לבחור בחיים ולהאמין בבן אדם אחר. איבדתי אמון בבני אדם ובניתי אותו מחדש".
עוד הוא מספר כי ניצחון נוסף מבחינתו היה הטיפוס על הר הקילימנג'רו. "זה ניצחון הנפש על הגוף", הוא אומר בהתרגשות, "טיפסתי עליו ב-2017 דרך עמותת 'אחים לחיים', עם עוד 14 לוחמים במלחמות ישראל. זה אחד האירועים המרגשים שחוויתי. טיפסתי להר עם התמונה שלי על כיסא גלגלים בבית החולים, כאות לניצחון. זה היה קשה מאוד, אבל כשאתה רואה חבר'ה שמתמודדים ומממשיכים לטפס אתה מבין שהכל אפשרי, שהכל בראש ושהנפש יותר חזקה מהגוף".
איך אתה מתמודד היום עם הפוסט טראומה?
"היום בעיקרון הטיפול שלי הוא להעביר הרצאות. אני מאמין שמה שעזר לי זה לראות אנשים שקמים על הרגליים. המלחמה שלי לא נגמרה, אבל הבחירה בחיים היא יומיומית. אם מתחברים לחנוכה, אז מי שראה את החושך יודע להדליק את האור לאחרים. אתה יכול לעזור לאחרים עם המשברים שלהם. זה הטיפול שלי. בהרצאה שלי אני מדבר על הרע והטוב, על הקושי ועל הכוח שאני מקבל. כיום, אם יש לי סיוטים אשתי מעירה ואחרי זמן קצר הכל נהיה סבבה. להשתקם זה לדעת לקום מהר. הילדים זה גם הניצחון שלי. יש לי ארבעה ילדים וכל אחד מהם הוא אור ענק על החיים, והם הסיבה הכי טובה לבחור בחיים הכי טובים".
והוא מוסיף: "היה לי פחד שלא אוכל לתת לילדים ביטחון כשאני נכנס לחרדה. זה קרה לי פעם אחת כשהגעתי הביתה בסופת רעמים. שידרתי שהכל טוב והיום אני נוהג באותה שיטה – מחייך ומשחק שהכל בסדר. כשאתה משדר שהכל בסדר הגוף נרגע אוטומטית. אני לא נותן לגוף לשקוע. יש לי אישה מכילה ואני יכול לדבר איתה על הכל. מה שעוזר זה לא להסתיר אבל לא לתת לזה לשלוט בך. המחבלים ניסו להוריד אחד אבל אני הכפלתי את עצמי ארבע פעמים עם הילדים שלי. זה ניצחון בפני עצמו. לבן שלי קוראים איתן על שם צוק איתן. היום אני אומר ברוך השם שלא חזרתי בארון. אני יודע להגיד תודה".
לאחר שלוש שנים וחצי של שיקום, בן סימון כבר עומד על הרגליים, תעסוקתית ופיזית, למרות המגבלות. במהלך המלחמה הנוכחית הוא אף ניסה לשוב לשירות מילואים. "אחד הדברים שהיו לי הכי קשים במלחמה האחרונה היה לראות חבר'ה בגילי עולים על מדים ואני תקוע מאחור. ניסיתי לחזור למילואים, אבל לא קיבלו אותי. ארבע פעמים עליתי לוועדה להעלות פרופיל ולא אפשרו לי. זה עד היום קשה לי. אני רוצה להיות לוחם, אני חושב שזה ייתן לי סגירת מעגל מדהימה, וכשהילדים שלי יגיעו לגיל צבא אני אדרוש מהם לעשות את הכי טוב שהם יכולים, כי אם לא היו שומרים עלינו לא יכולנו לחיות פה".
