"קצינת הקשר שלנו היא מעבר לקצינת נפגעים, היא מעבר לנציגת צה״ל שמלווה אותנו מרגע קבלת ההודעה של סטטוס החטופים, היא מעבר לקבלת עדכונים רשמיים, מעבר לחיבור לכל גורמי הביטחון, לסנכרון בין צרכי המשפחה לבין המערכת הצבאית והאזרחית, היא מעבר לנוכחות פיסית ורגשית ברגעי משבר, היא מעבר לדיסקרטיות ואמינות. סיגל היא לב. היא איתנו לצידנו בחודשים ארוכים של חוסר וודאות, מכילה אותנו, עוטפת אותנו, אוחזת בנו שלא ניפול. ולא נפלנו".
על מילים מרגשות אלו חתומה נירה שרעבי, אלמנתו של יוסי שרעבי שנחטף ב-7 באוקטובר, נרצח בשבי חמאס והושב לקבורה בישראל, המספרת על סיגל שוורץ ממודיעין, בעלת החנות סיגלריה במע"ר, ששירתה מאז פרוץ המלחמה למעלה מ-620 ימי מילואים כקצינת קשר למשפחות השבויים והנעדרים.
סא"ל שוורץ (במיל'), בת 54 ואם לארבעה שגם הם שירתו במלחמה בסדיר, בקבע ובמילואים, שלושה מהם כלוחמים, ליוותה בתפקידה כקצינת קשר לא פחות מ-11 ממשפחות החטופים. "לשמחתי, כל החטופים במשפחות שליוויתי הושבו, מי בחיים ומי לא לדאבוני, ותוך כדי זה אני אימא לשלושה לוחמים ששירתו בכל הגזרות – איו"ש, עזה, לבנון וסוריה. זה היה לא פשוט בכלל. אלה היו שנתיים של סיוט מתמשך", סיפרה השבוע למודיעין News.
חלק מההיסטוריה
אל התפקיד המאתגר והמורכב נקראה שוורץ לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, שמונה שנים לאחר שפרשה משירות קבע. "בשבעה באוקטובר נקראתי למערך הנפגעים המטפל במשפחות של חללי צה"ל, אך מאחר שבעצמי הייתי ועדיין אימא ללוחמים לא יכולתי לשאת את המחשבה על סיטואציה שלי בהלוויה צבאית. זה היה קרוב מאד ומפחיד מאד, ולכן ביקשתי מהמפקדים שפנו אליי לא לעשות את התפקיד הזה בעת ההיא".
כמה ימים חולפים ובצה"ל מקימים מערך שנועד לתמוך במשפחות החטופים האזרחים, ושוורץ נקראת למשימה. "הציעו לי להצטרף ולא יכולתי לסרב. כשהסכמתי לא תיארתי לעצמי שזה ייקח שנתיים. חשבנו שזה ייקח שבוע-שבועיים. אף אחד לא דמיין שאלה יהיו שנתיים צמודות עם המשפחות. זכיתי ללוות משפחות ששלושה מבניהן החטופים הושבו בפעימה הראשונה של הילדים והנשים בנובמבר 23', ועם היתר המשכתי עד השחרור של פברואר 25' והאחרון הושב באוקטובר השנה".
על התפקיד עצמו היא מספרת כי שימשה למעשה ככתובת היחידה למשפחות, החל ממידע מודיעיני שהגיע וכלה בכל בקשה. "היינו זמינים עבור כל צורך שעולה מצד המשפחה. צריך להבין שמדובר בכל בני המשפחה – אחים, הורים, סבא, סבתא, ילדים, בני זוג. לכל אחד יש צרכים שונים. התפקיד שלנו הוא לתת מענה לכל הצרכים ובכל עת. אין אפשרות לדחות מענה ל'עוד שבוע'. הכל אונליין ובדחיפות".
על המפגשים הראשונים עם המשפחות היא מספרת: "מבחינתי, בכל שלב שבו שאלתי את עצמי מדוע אני ממשיכה לעשות את זה כל כך הרבה זמן למרות הכאב, השכול והסבל, התשובה הייתה טמונה בחשיבות שראיתי בהחזרת האמון של המשפחות בראש ובראשונה בצה"ל, ובעצם בכל מי שלא היה שם כשהם היו צריכים אותם בשבעה באוקטובר. משימת החזרת האמון היא משימה מאוד מורכבת. ברור שבכניסות הראשונות שלי למשפחות הן ראו בי את צה"ל, הייתי מזוהה עבורם עם מי שהפקיר אותם באותו היום וכל הכעסים, התסכול וחוסר האונים, הכל נוקז אליי ולמקבילים שלי. לכן זאת הייתה מלאכת עקב בצד אגודל כדי להשיב את אמון המשפחות".
מטבע הדברים והסיטואציה הבלתי אפשרית, בין המשפחות לקצינה ממודיעין נוצר קשר ייחודי עם הזמן. "עם חלק מהמשפחות נותר קשר אישי ועם חלקן זה ממש קשר משפחתי. להיות חשוף לרגעים הכי אינטימיים שמשפחה יכולה לחוות, ולהיות שותף לדבר הזה, מבחינתי זאת הייתה זכות. הרגשתי שאני חלק מההיסטוריה. חבל שאלה היו הנסיבות, אבל בהינתן הנסיבות האלה אני רואה בזה זכות גדולה".
כחלק מתפקידה נאלצה שוורץ להיות שם עם המשפחות גם ברגעים הקשים מכולם, כאשר חלק מהחטופים הוכרזו כחללים. "אין אף משפחה שאני ליוויתי שידעה מהרגע הראשון שהיקיר שלהם הוא חלל", היא מספרת, "להיפך, היו חטופים שידענו שהם בחיים אבל הם נרצחו במהלך השבי, ואת הבשורה המרה אני נדרשתי לעשות. זה היה קושי מאוד גדול, במיוחד במקרים שהחטוף נהרג מאש כוחותינו. זאת תחושת תסכול והחמצה מאוד גדולה".
אבא לא יחזור
לצד הרגעים הקשים והבלתי אפשריים, חוותה שוורץ יחד עם המשפחות גם את רגע השמחה עם השבת החטופים. "זה סופר מרגש", היא נזכרת, "המתח עד ההשבה הוא מתח שמאוד קשה לשאת אותו. אם אני מדברת על השבה של הילדים, בנובמבר 23', זה היה כמו רולטה רוסית. כל לילה הייתי צריכה לדבר עם המשפחות שהבן שלהן לא נמצא בעסקה של אותו לילה, וזה היה נורא. לשמחתי, במשפחה אחת הוא הושב ביום האחרון של העסקה ובמשפחה אחרת אם ובת הושבו בימים הראשונים של העסקה. זאת הייתה הקלה מאוד גדולה ושמחה מאוד גדולה, אך תמיד היה חשש שמשהו עוד יכול להשתבש. בחלק מההשבות היה מהול עצב מאוד גדול על בני משפחה אחרים שנרצחו באותו תא משפחתי. בחלקן החטוף התוודע לזה רק עם החזרה שלו".
על מצבם של החטופים שהושבו, לצד תחושת ההקלה והשמחה, היא מספרת כי "אצל כולם היה אפשר לראות את העצב וממש את הכאב בעיניים לצד השמחה. מה שבטוח זה שהנפש של כולם הגיעה פצועה. ראו את זה גם בחיצוניות שלהם. הייתה גם השבה של חטופים שנראו במצב מאוד לא טוב. זה היה נוראי. הישיבה שלנו עם בני המשפחות והצפייה בשניות הראשונות בטלוויזיה, כשראו אותם בפעם הראשונה כמו 'מוזלמנים', זה היה שבר נוראי, התפרצות של בכי, המצב הזה זעזע אותם. ליוויתי גם משפחות של בני נוער שחזרו, וזה היה מאוד מרגש לראות אותם מתאחדים עם ההורים, אבל גם קשה לראות נערים בני 16-17 מתפרקים בבכי".
איך התמודדת עם כל הקושי הזה? מאיפה הכוחות?
"זה לא היה פשוט, כי לצד הליווי של המשפחות הייתה הדאגה הבלתי פוסקת לבנים שלי, כשכל יום שומעים על פצועים והרוגים. הנפש לא רגועה. זה לילות ללא שינה וזה קושי שרק היום אני מתחילה לעבד אותו. כשהייתי בתוך המשימה לא הרשתי לעצמי להתפנות בכלל לנפש שלי, כי זה היה נראה לי פחות רלוונטי ולא קשור להתעסק בי בזמן שאני חשופה לכל כך הרבה כאב וסבל של אחרים. את מרבית הכוחות קיבלתי מתמיכה בלתי מסוייגת מהמשפחה הפרטית שלי, ובעיקר מבעלי שהכיל ותמך גם כשזה היה לא פשוט".
כאמור, אחת המשפחות ששוורץ ליוותה במשך שנתיים הייתה משפחת שרעבי, שידעה טלטלות וטרגדיות לא מעטות אך נשארה תמיד זקופה ואצילית. "איזו משפחה זאת משפחת שרעבי", היא אומרת בהתרגשות, "לא פוגשים כל יום איכות אנושית כזאת. זכיתי להיות קצינת השו”ן שלהם. הקשר שלי איתם היום הוא קשר של משפחה. אני נפעמת מהעוצמה והממלכתיות של המשפחה, האמונה שלהם בטוב, הצניעות והיכולת שלהם להוקיר למרות הטרגדיה הנוראית שעברו. זאת גדולה שהיה לי הכבוד והזכות להיחשף אליה מקרוב".
עוד ליוותה שוורץ את משפחת מנצור, משפחתו של שלמה שנחטף ונחשב ל"זקן החטופים", שאחותו הדסה מתגוררת במודיעין. "משפחת מנצור עברה טרגדיה נוראית שבה בכל השנה וחצי שליוויתי אותם הם היו למעשה בחוסר ודאות הכי גדול שיכול להיות, כי לא ידענו מה באמת עלה בגורלו. להחזיק חוסר ודאות ועמימות למשך כל כך הרבה זמן זה היה מאוד קשה למשפחה. יש לו משפחה מדהימה, אשה שנותרה לבדה וחמישה ילדים מקסימים שנלחמו בנחישות ולא נחו לרגע. לדאבוננו הסוף היה עצוב, אבל הנחמה היא בכך שיש להם לפחות קבר באדמת ישראל להתרפק עליו ולפקוד אותו".
יש רגע מיוחד שנחרט לך בזיכרון?
"יש הרבה רגעים שחוזרים אליי ויילכו איתי. אחד מהם הוא הרגע שבו אלמנתו של חטוף לה בישרתי שהוא לא בין החיים, התקשרה וביקשה שאגיע לשוחח עם הבנות שלה. אני לא עובדת סוציאלית ולא אשת טיפול, הצעתי שאולי יהיה נכון יותר שאיש מקצוע יעשה זאת, אבל היא התעקשה שזו תהיה אני. ביטלתי את מה שהיה לי בלו”ז, הנעתי את הרכב והגעתי אליהן. בתמונה סוריאליסטית שחרוטה לי מאוד בזיכרון, אני איתה ועם הבנות במעגל מול הים, בשיחה שלמעשה מנכיחה להם את הסוף וההבנה שזה סופי. אלו הם הרגעים הראשונים שהן מתבשרות שאבא שלהן כבר לא יחזור. זאת הייתה שיחה מאוד משמעותית שלימים אני מבינה שגם עבורן זה היה רגע שהן לא שוכחות, והצריבה שלו בזיכרון היא הדדית".
כעת, לאחר שהשתחררה מהמילואים, בעוד שהיא עדיין בקשר עם חלק מהמשפחות, מתפנה שוורץ גם לעסק שנזנח מאחור. "העסק היה סגור לגמרי במשך למעלה מחצי שנה, כי ניצן הבן שלי, שהוא הבעלים, היה במילואים במשך למעלה משנה וחצי. למעשה, רק בחודשיים האחרונים חזרנו על מלא. חזרנו לסדנאות שאנחנו מעבירים אצלנו, לעיצוב אירועים ולכל יתר הפעילות שלנו שאנחנו מאוד אוהבים. להפיץ אהבה בפרחים. אפשר להגיד שזה מה שהחזיק אותנו בתקופה הזאת. היו לילות שחזרתי בשתיים-שלוש לפנות בוקר מים המלח, מהמשפחות, ולפני שהגעתי הביתה עברתי בחנות רק בשביל לנשום אותה. זה נתן לי אויר לנשימה. אם יש משהו שריגש אותנו מאד זאת התמיכה שקיבלנו מהלקוחות שלנו. היינו מגיעים לחנות ומוצאים פתקים של דאגה ורצון לעזור. זה משהו שהוכיח לנו את החיבור החזק שיש לנו עם הקהילה”.
