מעולם, אבל מעולם, הפסוק הבא מספר שופטים (פרק כ"א) לא היה נכון יותר מאשר בזמן הזה: "בימים ההם אין מלך בישראל. איש הישר בעיניו יעשה". כולם מסוכסכים עם כולם. נבחרי הציבור שלנו, שהגיע הזמן שייבחרו מחדש, לא מדברים איש עם רעהו אלא צועקים, מסוכסכים, מקללים ומגדפים, מעליבים וזורעים שנאה.
ראש הממשלה כמעט שאינו מדבר ומסוכסך קשות עם שר הביטחון, הקרע בין השר לביטחון לאומי למפכ"ל המשטרה חשוף לעיני כל, הטחת ההאשמות של חברי הקבינט ברמטכ"ל ובראשי הצבא מגיעה לכל בית, ובכל אתר ואתר בוקה ומבולקה. ובלשון עכשווית: חרבו דרבו.
אשכרה גנבו לנו את המדינה. גנבו? שדדו אותנו. מבוקר עד ערב כל החדשות רעות. נבחרי הציבור קובעים תחתית שדומה שמתחתיה אין יותר, ואז חולף עוד יום והתחתית של אתמול היא התקרה של היום. בכל יום הטירוף המנהיגותי מעמיק. פעם אחת זה חוק ההשתמטות מגיוס, שנדמה היה שאין יותר גרוע ממנו, ואז יוצא מבית היוצר של אריה דרעי העבריין המורשע "חוק הרבנים", המבקש למנות מאות רבנים לכל רחוב ושכונה בעלות דמיונית וללא צורך. והעיקר שיהודה, אחיו של דרעי, יקודם בהיררכיה הרבנית.
תגידו, אין לכם אלוהים? אתם לא מתביישים שבזה אתם עוסקים בימים שאנו קוברים את בנינו ואת בנותנו ואין רחוב שאין בו הרוג, נרצח, חטוף? כל העם לבוש שחורים ואתם נבחרי הציבור נושאים עיניכם אל הכבוד והממון.
בימים קודרים אלו הדבר היחידי שיכול להכניס לי קצת אוויר לגוף, חוץ מהשבת החטופים, הוא שלא אראה יותר את פניהם של דרעי, גולדקנופף, גפני, רוטמן, לוין, קרעי, בן גביר וסמוטריץ', ובראש הרשימה האשם, האחראי והמנותק נתניהו. איך אחרי אלפיים שנות גלות השכיל העם היהודי להכניס בשערי הפרלמנט שלו יהודים שגורמים למדינה ולעם השמדת ערך חסרת תקדים כפי שאנחנו חווים?
לבי מאז ה-7 באוקטובר נתון למשפחות החטופים. איך הם מצליחים לנשום? דומה שקצת שכחנו מהחטופים. הם כבר לא בראש השיח שלנו. החשש האמיתי שלי הוא שמישהו מהם ייקח את נפשו בכפו כתוצאה מההחמצות שהיו לנו בהשבתם, ואז תבער כאן אש גדולה יותר מזו של הצפון הבוער.
