יום הזיכרון לשואה ולגבורה בפתח והגוף מצטמרר. בפעם הראשונה מאז השואה ההיא איננו זקוקים השנה לתזכורת ולצפירה שתרעיד את הארץ מקצה עד קצה. בעצם הימים/החודשים האלה אנחנו בתוך שואה המלווה אותנו יום-יום מזה 7 חודשים. מיליונים בטראומה לאומית ו-133 ממיטב בנינו ובנותינו מוחזקים בגיהינום.
זה קורה כשיש לנו מדינה וצבא עם מטוסים וטנקים ולוחמים עזי נפש. קורבנות השואה ההיא מתהפכים בקברם, וניצולי השואה שעדיין בינינו חשים בערוב ימיהם את אותם רגשות שהיו להם בימי החושך ההם.
מי היה מאמין שהעברנו לחמאס מאות מיליוני דולרים כדי שהם יטבחו, יאנסו וירצחו בנו. בלתי נתפס שכספי המיסים ששילמנו נארזו במזוודות והועברו במזומן למפלצות, כדי שיהיו מוכנים ל-7 באוקטובר. אנחנו שילמנו להם כדי שיתחמשו כמו שצריך ויבצעו בנו את המעשים הנוראיים ביותר שבן אנוש יכול לעלות בדעתו.
ובהינתן שאנחנו בנקודת שפל הכי נמוכה שידענו מאז היווסדנו, מה עושים? מדברים ערבית! סינוואר ונסראללה ומלאכי השרת המקיפים אותם, וכל בני הבליעל המשרתים אותם, הנוח'בה וכוח רדוואן ושאר המיליונים העתידים לגדול למציאות שבה יש להשמיד אותנו, חייבים לחיות בפחד מתמיד מפני נחת זרוענו. ותמיד, אבל תמיד, אם לא יפגעו בנו ולא יאיימו להשמיד אותנו, נגיש להם עלה של זית. האופציה האחרת שלהם היא חשש תמידי ממוות. כל האופציות האחרות נבדקו במשך למעלה מ-75 שנים ונחלו כישלון מוחלט. עובדה! גם אם לא נעים לשמוע, אם נרצה או לא נגזר עלינו לחיות על חרבנו, עד שדור המדבר הערבי יחלוף מן העולם וילד ערבי יעדיף להחליף ספר בספרייה במקום ללמוד לתפעל נשק.
ועכשיו לעבודה: בעזה אין מלחמה, ובפועל אין אויב. הבעיה הגדולה שלנו שחייבת פתרון מיידי הם החטופים, ולכן היחס שלנו לנסראללה צריך להיות כאילו אין חטופים. וזה המסר אליו: תוך 24 שעות אנו נוצרים את האש מולו. כל התגרות מצידו בחלוף 24 השעות תמיט עליו ועל לבנון אסון. אין ספק שנשלם מחיר, אבל בחלוף שבוע-שבועיים תשקוט הארץ לפחות 40 שנה, והעולם, שגם כך שונא אותנו בעוצמה הכי גבוהה אי פעם, יכול לקפוץ לנו. תוך ימים יחזור העולם לענייניו ואנחנו נשתה קפה במטולה.
