בשעה שש וחצי בבוקר של השבת השחורה והארורה, היה ברור שבמלחמת עזה לא תהיה לנו תמונת ניצחון, גם אחרי גבורתם העילאית של חיילי צה"ל. גם אם כל החטופים שלנו יהיו כאן בסעודת השבת הקרובה, לא תהיה תמונת ניצחון.
גם אם ראשו, תרתי משמע, של סינוואר יהיה בידי לוחמינו ויחוסל החמאסניק האחרון עם הרימון האחרון של חמאס בידו, גם אז לא תהיה זאת תמונת ניצחון.
המחדל, הבושה והביזיון של השבת ההיא, על המחירים הנוראיים ששילמנו ועודנו משלמים, אינם יכולים לצייר תמונת ניצחון גם לא בפוטו מונטאז'. ניצחון זה הדבר הכי רחוק בתחושת העם, ובעיקר בהרגשת משפחות השכול והחטופים. אין צל צילו של ספק בגבורת לוחמי צה"ל, בעוז הרוח והנפש שלהם, בהבסת חמאס והטרור. הם בוודאי ניצחו את חמאס, אבל אין בכך כדי לתת לעם תחושה של ניצחון לאומי.
על אף שחלפו ארבעה חודשים ארוכים מאוד ורוויי סבל אנושי בלתי נתפס לרוב תושבי המדינה, דומה שהמלחמה עוד לא תמה ודרך ארוכה לפנינו, כשהעיניים מופנות לצפון וליהודה ושומרון. הסוף אינו נראה לעין גם לא באמצעות משקפת ארוכת טווח. מכאן הצורך הבלתי נמנע באחדות השורות ובשילוב ידיים מקצה הארץ ועד קצה.
הראשונים שמצווים להרים את הכפפה של איחוד העם הם נבחרי הציבור שלנו, שנדמה שעושים כמיטב יכולתם לפצל, לפלג ולשסע. ממה שמשתקף בערוצי הטלוויזיה, נראה כי הם חיים בעולם מקביל ובמקום להיות חוד החנית של האחדות הנדרשת הם מזדנבים הרחק מאחורי חיילי צה"ל המתחננים ממש לאחדות.
הלוחמים מוכנים למסור את הנפש, ולצערנו גם עושים זאת, ואנחנו נדרשים בסך הכול להיות ביחד, ובכל הקשור לנבחרינו לסתום את הפה. למרבה הצער, הנבחרים אינם עומדים בכך ולו לשעה אחת בלבד. העם ניצב משתאה מול התנהגות נבחריו. האכזבה עמוקה ובלתי נסלחת, בעיקר נוכח העובדה שהם כולם אחראים למה שהתרחש כאן.
"עת לכול זמן", אמר קהלת, "עת ללדת ועת למות, עת לטעת עץ ועת לעקור נטוע. עת להרוג ועת לרפוא. עת לבכות ועת לשחוק".
וזו עת לביחד ושלום בינינו.
