כל מי שעיניו בראשו וגם שם את עיניו בתמונות שחזרו פעם אחר פעם ואשר בהן נראה החייל אלאור אזריה יורה במחבל לא הופתע מהכרעת הדין הבוקר. "גרסתו לא אמינה. הירי גרם למוות" קבע בית הדין הצבאי ובכך שם קץ לסערה שטלטלה אותנו כמעט שנה תמימה.
תחושת הבטן שלי אומרת שאם היה משאל עם בשאלה מה דינו של החייל היורה התוצאה הייתה לזכות אותו ובאותה נשימה היו מי שהיו מציעים שידליק על הדרך גם משואה ביום העצמאות.
נהוג לומר ש"אין לשופט אלא מה שמונח לנגד עיניו…" בעניין הזה עם ישראל ראה לנגד עיניו את השתלשלות האירוע מתחילתו ועד סופו. ובכל זאת מדובר בחייל צה"ל. אחד מבנינו. משלנו. ומן העבר השני – מחבל שדקות לפני מותו רצה לקחת חיים של ישראלים חפים מפשע. הלב והרגש אומרים: דינו של המחבל מוות ויפה שעה אחת קודם. אפשר להזדהות עם התחושה הזאת במיוחד אם הקורבן היה אדם מהמעגל הראשון של חיינו. יתכן אגב שגם בכירי השמאל הישראלי היו עוברים לימין אם מחבל כזה היה לוקח חיים של אדם היקר להם.
לעניות דעתי החלטת בית הדין בעניינו של אלאור אזריה נכונה ומדודה. היא תהיה עוד יותר מדויקת אם העונש שייגזר עליו יהיה ברף הנמוך ביותר של עונש על הריגה שהרי מדובר במחבל בן בליעל שרגע לפני שנורה היה אוייב חסר רחמים שבא לקחת חיים.
אם אתם חפצים ללמוד משהו על השסע בחברה הישראלית קראו את הטוקבקים ברשתות החברתיות בעקבות הכרעת הדין. בבמה זו יוצא כל הרוע, הגסות ורגשות הרסניים אחרים. מי שרוצה להבין עד כמה הפכנו לאלימים ובוטים שילך אל הטוקבקים. הם המראה האמיתית של החברה החולה והשסועה שלנו.
אלאור אזריה הוא כמשל למה שעובר עלינו בשנים האחרונות. לדרך הקלוקלת שבה אנו הולכים. להתבהמות של רבים מאיתנו שבאה לידי ביטוי בכל המרחב הציבורי שלנו שכמה משרינו מובילים את המגמה וחושבים שהם מרטין לותר קינג.
לבי לבי על משפחתו של אלאור אזריה. על ההורים השבורים שלו ועל תעצומות הנפש שלהם ההולכים ואוזלים אל מול הפרשה שטרם הסתיימה.
