זה התחיל כמו עוד הערה (שגרתית, לצערי) לנהג שבחר לחנות בחניית נכים, אבל המשיך לכיוון מפתיע ומעורר מחשבה. ומעשה שהיה כך היה:
במרכל הקרוב לביתי רבים נוהגים לצפצף על החוק ועל הציווי המוסרי הנקרא "חניית נכים". אתם מכירים את הסיפור: "לא ראיתי"; "אני רק לכמה דקות" וכיו"ב. גועל נפש מרוכז שיש להילחם בו ללא לאות וללא פחד מתגובת הנהג. אז השבוע היה לי עוד "לקוח" שכזה: צעיר חרדי למראה, שקישקש בטלפון שלו בזמן שהמכונית רובצת במקום שבו אסור לה להיות.
עם אנשים כאלה אין לי זמן ורצון לקיים שיחות פיוס וקירוב לבבות. הודעתי לו שאם הוא לא מפנה את המקום מיידית הוא יצולם והפרטים יועברו למשטרה. זה עשה את העבודה והוא ניאות לחפש מקום אחר. אבל אז הצטרפה לאירוע אישה מבוגרת, חילונית, שעברה במקום עם עגלת הסופרמקט שלה. היא הבחינה בשיחה ומיד פסקה: "למה אתה מציק לו? בנאדם דתי. ככה להתנהג?"
בתוך האמירה הסתמית והרגעית הזו מקופל הרבה ממה שעובר על החברה הישראלית: ההתבטלות האוטומטית בפני מי שכיפה לראשו וזקנו מצומח. זה מאפיין מדינות עולם שלישי כמו הודו, שם כל נזיר עירום ומטונף שמקבץ נדבות ברחוב הוא "אדם קדוש".
האישה האומללה שפגשתי לא לבד. יותר מדי ישראלים סבורים שעצם קיום ה"דתיים" בישראל הוא סוג של תשורה לה'. וכשמאמינים של"אדם דתי" מותר לחנות בחניית נכים, מה הפלא שמסכימים גם לקיים ולכלכל את אלה ש"נהרגים באוהלה של תורה"?
