ב-1945 הסתיימה המלחמה הנוראה והעולם התוודע למושג חדש – השואה. המילה הזו, שאין קשה ממנה, אומרת הכל. היא מטעינה את מי שאומר אותה ואת מי ששומע אותה ברגשות עזים, מהסוג שאמור לגרום לך לחשוב על החיים אחרת.
השואה חיה בלבבות הניצולים והמצילים וברבות השנים קיבלה תוספת חשובה – הגרשיים. השואה הפכה ל"השואה" ומרגע זה שימשה באינספור תפקידים לאומיים: גדודי תלמידים עם דגלים שנשלחים לאושוויץ, פוליטיקאים קטנים שסוחרים בזכרון המוות ב"יום השואה" ובשאר ימי השנה לא מסייעים לאלה שניצלו ממנה, כלי התקשורת הצהובים שמסתערים בחדווה על כל דו"ח העוסק ב"ניצולי שואה" בלי לבדוק מי כתב אותו ומה אמיתות המספרים שבו.
השואה מתה מזמן. ה"שואה" חיה ובועטת.
זכרון ה"שואה" הוא הדלק החשוב ביותר בטנק הלאומיות, שהופכת אצלנו ללאומנות זולה. בגלל שהיתה "שואה" אנחנו תמיד צודקים, אבל גם מסכנים. מי שמותח עלינו ביקורת הוא מיד "אנטישמי". כל מילה שמישהו לא אוהב לשמוע מזכירה לו לפתע "תקופות אפלות". גם את המופתי המוסלמי שהיה חברו של היטלר אפשר לצטט והאמת ההיסטורית ממש לא רלבנטית. כל הדרכים מובילות לאושוויץ.
יש לנו הייטק, וסיירת מטכ"ל, ותפוזים טעימים ומוזיקה מעולה. אבל מאחורי כל אלה מסתתרת עליבות גדולה. החזקים האלה, ההייטקיסטים האלה, ה"וילה בג'ונגל" האלה – מסתובבים בעולם ובוכים על אסון שקרה לפני שבעים שנה. ולא רק בוכים אלא מוכיחים את כולם ו"מזהירים" את כולם. והשנה היא תמיד 1938, ו"נראה שעוד לא למדנו את לקחי השואה"…
