זה קורה עכשיו בשנת 2015. במאה ה-21. אנחנו לא בשיעור היסטוריה וגם לא בסרט על מלחמת העולם השנייה. ממש בדקות אלה מאות אלפי פליטים/מהגרים מאפריקה, סוריה ומדינות נוספות במזרח התיכון מתדפקים על דלתה של אירופה ומבקשים בית.
מאות אלפים ללא תקווה שאיבדו ביום אחד את ביתם ורבים מהם צעדו ברגל מאות קילומטרים כדי לברוח ממנהיגים מטורפים וממדינות על סף קריסה ולחפש אור קטן ומעט שפיות באירופה.
וראו איזה פלא, אירופה נועלת את שעריה. מול הפליטים המתקבצים לאלפיהם בתחנות רכבת ובדרכים של מדינות אירופאיות לאחר שעברו מסע של תלאות, ניצבים שוטרים ואנשי בטחון חמושים ומונעים מהם את הכניסה לליבה של אירופה. גם הם רוצים ברלין. נכון שרובם מהגרי עבודה המחפשים להביא פת לחם לילדיהם אבל יש מביניהם גם אלפי סורים הנמלטים מסכיני דאעש והפצצות אסאד.
גם אנחנו לא היינו יותר מדי נחמדים למהגרי העבודה שהסתננו אלינו בשנים האחרונות. התופעה איננה פשוטה. היא איננה שחור או לבן. תשאלו את תושבי דרום תל אביב הסובלים מתופעות של אלימות קשה מצידם של אלה מבין האריתראים והסודנים שהשתלטו על דרום העיר ומתחילים להרגיש בעיר לא כאורחים אלא כבעלי בית.
המסקנה העצובה ממה שמתרחש באירופה היא שכל אחד לנפשו. כל מדינה עושה את חשבון העלות/תועלת שלה מבלי להתחשב באחרים. העולם נותר אדיש לסבלם של האחרים. דומה, שמה שקרה באירופה של מלחמות העולם יכול לחזור על עצמו. זה לא שהעולם היה אדיש רק כלפי יהודים בשנות הארבעים של המאה שעברה הוא ממשיך להיות אדיש כלפי עוולות לאומית המתרחשות על פני הגלובוס. אנחנו מסרבים לחשוב שזו דרכו של עולם אבל המסקנה העגומה היא שזו דרכו של עולם.
לאירופה יש בעיות משלה והדבר האחרון שהיא צריכה כאשר כלכלתה טובעת היא עוד מאות אלפי בני אדם שייפלו "לנטל" על הכלכלה הגרמנית וזו של שאר מדינות אירופה. כמה סימלי שדווקא גרמניה שממנה ביקשו להימלט יהודים ובני עמים אחרים בתקופת החושך של מלחמת העולם השנייה היא כיום משאת נפשם וחלומם הרטוב של מיליונים באפריקה והמזרח התיכון. זו לא אותה גרמניה אבל זה אותו עולם.
אפילו אנגלה מארקל, המנהיגה הבלתי מעורערת של אירופה אינה מצליחה לשלוף פתרון קסם לבעיה שמונחת לפתחה אחרי שחשבה שיוון היא זו שמדירה שינה מעיניה.
