גשר התאורה שקרס השבוע באולם האירועים ביבנה הוא לא מחדל נקודתי בפריפריה הוא מחדל לאומי. שום דבר לא השתנה מאז אסון ורסאי או התמוטטות גשר המכבייה או הגשר במחלף שפירים ואם תרצו תוסיפו גם את קריסת המרפסות בבניין של גינדי בחדרה.
הא בהא תליא. הכל קשור זה בזה. מצד אחד אנחנו מדינת היי טק אבל בדיוק באותה מידה אנחנו מדינת החאלטורות וה"יהיה בסדר…" לעתים קרובות אנחנו עדים לאמירות בנוסח: "מדינת ישראל היא נס". עם יד על הלב כשאתה חי כאן כל כך הרבה שנים ורואה מקרוב כיצד מערכות שלטוניות מתנהגות אז אנחנו בהחלט נס ולא במובן החיובי.
לעתים קרובות אנחנו תמהים כיצד החברה הזאת שנקראת מדינת ישראל ממשיכה לתפקד. האם זה כוח האינרציה של המהלך שהתניעו הרצל ובן גוריון או וזה יותר סביר בעיניי ש"יש אלוהים" והוא מנהל מלמעלה את העסק הזה למטה כי אחרת בלתי אפשרי להבין איך המכונית הזאת נוסעת. ואיש אינו יודע לאן היא רוצה להגיע ומה המדינה הזאת רוצה להיות כשתהיה גדולה.
קריסת הגשר השבוע היא סימפטום להתנהלות חאפרית שלנו כחברה. כל אחד מאיתנו מכיר את זה מכל תחומי החיים שלנו. יש לנו על כך ביקורת נוקבת אבל אנחנו יצרנו את המנטאליות המדאיגה הזאת ואנחנו צריכים לקחת עליה אחריות. היא כולה שלנו ואנחנו מרוויחים אותה ביושר יום יום על הכבישים, בחופי הרחצה, בתור לרופא וכו'.
אני לא יודע אם לאולם האירועים ביבנה היה רישיון עסק כחוק אבל מי כמונו יודע שיש בישראל אלפי עסקים ולדעתי רבבות עסקים שאין להם רשיון עסק והדברים מתגלגלים בין מאעכרים, ועדות, פקידים ומהנדסים ולכל אחד יש מה להגיד אבל בינתיים העסקים פועלים ללא אישור כיבוי אש והרשות המקומית וכולם מתפללים לחסדי שמיים שהכל יעבור בשלום.
אנחנו לכאורה נראים כמו מדינה מסודרת. בהשוואה לאפריקה זה בהחלט נכון אולם אם אנחנו רוצים להתייחס ולהשוות עצמנו למדינות OECD אז אנחנו ממש לא שם. הפירמות הפרטיות בישראל מתוקתקות כמו שעון שוויצרי. השירות הציבורי בישראל רחוק מאוד מלהיות יעיל ואפקטיבי.
