שני "ימים" זומנו לנו בימים האחרונים: האחד הוא "יום האישה הבינלאומי" והשני הוא "יום המעשים הטובים". לכאורה מדובר בהזדמנות פז להעלות על נס שני דברים חשובים ומועילים: עשיית מעשים טובים ושוויון האישה. נפלא, לא?
ממש לא. כשלוקחים נושא חשוב והופכים אותו ל"יום" מעניקים לו בעצם נשיקת מוות. הוא הופך מערך אמיתי לקלישאה, שכל תפקידה הוא לפרנס צבא של יח"צנים, פרסומאים, שדרנים ובעלי עסקים שיכולים להרוויח מזה כמה לירות.
כשמכניסים את ה"מעשים הטובים" ליום אחד, יש בכך משום הקטנת חשיבות ביצוע המעשה בשאר 364 ימות השנה. הרי עשיית מעשים טובים היא מצווה שעלינו לעשות 24/7. תמיד, מיום לידתנו עד יום מותנו. אפילו יום אחד אסור לנו שיעבור בלי שעשינו בו משהו טוב. זה צריך להיות שקוף וטבעי. בדיוק ההיפך מכינוס המצווה ל"יום אחד".
וחמור יותר: כשאנחנו מפצירים באנשים לעשות מעשה טוב ב"יום המעשים הטובים" אנחנו גורמים להם לעשות מעין V וירטואלי על הביצוע. כמו הכסף לאיל"ן ש"תרמתי אתמול במשרד", ולכן אני חש חופשי להגיד לילדים שדפקו בדלת כי המצווה כבר נעשתה.
"יום האישה הבינלאומי" מגוחך לא פחות. אנו חיים במדינה מערבית מפותחת ומתקדמת. עם כל הבעיות שיש כאן, הנשים כבר אינן זקוקות (תודה לאל) ללגיטימציה והסברה. הן חצי מהאוכלוסיה ו"יום כזה" צריך להעליב אותן משום שהוא מקטין אותן חזרה למימדים של המאה ה-19.
