מרגע שהוחלט ללכת לבחירות הבנו לאלתר מה חושבים השרים אלה על אלה. מטח ההשמצות לא פסק. אלה כינו את חבריהם לממשלה בשמות גנאי ובלט מעל כולם ראש הממשלה שהתבטא בחריפות נגד לפיד וגם ההיפך.
במילים אחרות מתברר שהם הצביעו עבור חוקים שהיו אמורים לעלות לנו מיליארדים למרות שבעצם הם מתנגדים לכך בכל ליבם. כך ראש הממשלה לגבי חוק מע"מ אפס וכך לפיד ביחס לתפקודו של ראש הממשלה. זאת אומרת, יושבים שרים בישיבות הרות גורל לביטחון ולכלכלה ולמעשה אינם מצביעים על פי צו מצפונם אלא בהתאם למידת הכדאיות הפוליטית והאישית שלהם. בלשון החבר'ה מה שקורה כאשר מכריזים על פיזור הכנסת: כל החרא צף ועולה.
לקט של מה שאמרו השרים האחד על השני מלמד כי העם אינו עומד בראש סדר העדיפות שלהם. הם עסוקים עד מעל הראש בעצמם. בהישרדות שלהם ובמה יוצא לי מזה? ואם מישהו חשב שהסדרה "פולישוק" היא תוכנית טלוויזיה אז זהו, שלא. כך נראים בדיוק נבחרי הציבור שלנו בזמן כהונתם – אני ואפסי עוד.
הפוליטיקאים הולכים לבחירות והעם עסוק בהישרדות יומיומית. מה הפלא שכנראה מחצית מהעם לא יטרח ביום הבחירות ללכת לקלפי – זו הבעת אי האמון הגדולה ביותר שיכולה להיות. זה אומר שהעם אינו מאמין לפוליטיקאים. שהעם מאס בהם. בז להם וסולד מהתנהגותם.
בימים אלה אנחנו עדים עד כמה הפוליטיקאים שלנו הם אנשים קטנים עם מחשבות ומוטיווציה של ילדים בגן חובה. עד כמה האגו מנהל אותם ולצערנו לאחר שהם נבחרים הם עובדים עלינו בעיניים.
צאו וראו כמה הבטחות היו לנו מ"המנהיגים החדשים" שנבחרו לפני שנה וחצי ומה נותר מכל זה. ראו מה קרה לחברי הכנסת הצעירים והנמרצים. הם נטחנו במכונת הבירוקרטיה והדילים הישנים והייאוש ניכר על פניהם. פני העם כפני הכלב. פה קבור הכלב.
