עוד רגע קט ויום הכיפורים יתדפק על דלתנו. תנועת המכוניות תצטמצם ככל שמועד הצום יתקרב. שקט מטריד יכסה את הארץ ותשקוט הארץ 24 שעות. אזרחי ישראל ויהודי העולם יתכנסו איש איש בדלת אמותיו. יש מי שישהה בבית הכנסת בתפילה ובכוונה גדולה ויש מי שיבחר דרך אחרת לניהול חשבון הנפש בינו לבין עצמו ובינו לבין המקום.

יום הכיפורים הוא יום קשה לנפש בעיקר ופחות לגוף. הוא קשה שבעתיים לאלה שחוו את מלחמת יום הכיפורים לפני 41 שנים. אלה צוררים בזכרונם חוויות אחרות המעצימים את חשבון הנפש.

לעניות דעתי רשימת הסליחות השנה ארוכה במיוחד נוכח אירועי הקיץ האחרון. סליחה להורי החיילים שנהרגו ולא הצלחנו להגן על יקיריהם ובאחת חרב עליהם עולמם ובמיוחד לחיילים ששלחנו להגן עלינו בכלי מלחמה מיושנים ולא שבו.

המדינה צריכה לבקש סליחה ממאות אלפי הילדים הנמצאים מתחת לקו העוני, מרבבות הקשישים שידם אינה משגת לרכוש תרופות ולחיות בכבוד בערוב ימיהם, מאזרחי המדינה שאינם זוכים להגנת המשטרה (מי ראה לאחרונה שוטר בטבורה של עיר שיקום) ולא למשפט צדק ראוי ומכובד (מערכת המשפט הפכה לבאסטה של עסקאות טיעון) וממאות אלפי הצעירים והזוגות הצעירים שחיים בפול גז בניוטרל ומחכים שלפיד יקיים את הבטחתו להוציא אותם ממעגל חיים שכמעט ואינו מוביל לשום מקום. סליחה גדולה צריכות לבקש מאיתנו כל הפירמות הענקיות והחברות הציבוריות שכאשר אנחנו זקוקים להם הם מראים לנו את הגב ולא סופרים אותנו.

אני בספק אם מדינה או פרט אכן עוצמים לרגע את העיניים ביום הקדוש הזה ועושים את חשבון הנפש. אם אכן זה היה קורה אז מדוע עם סיום יום הכיפורים אנחנו שבים לסורנו באפס זמן. "אנחנו לא נחמדים" כפי שאמרה בזמנו גולדה (לצעירים, הכוונה לגולדה מאיר שהייתה ראש הממשלה בתקופת מלחמת יום כיפור). אדם לאדם זאב בכבישים ובמקומות הציבוריים. איש איש לנפשו ולצערי אין ישראל ערבים זה לזה אלא בעתות שאסון גדול מתרגש מעל ראשנו.

וסליחה אם פגעתי במישהו.