להצגה הזאת הגעתי ביום ההוא (4.11 ), עשרים שנה אחרי. באותו שבוע גם נכחתי בעצרת הגדולה בכיכר אליה נהרו המוני המונים. הרבה יותר מבכל שנה. אולי כי זה מספר עגול ואולי בגלל הצ'ארם של קלינטון. שם כבר דיברו יותר על אובדן הדמוקרטיה מאשר על אובדן השלום. הגנרל שלנו נפל במלחמה על השלום, אבל המילה הזו כמעט ולא נשמעה מעל במת המכובדים. זה לא על הפרק כרגע. גל הטרור ואובדן האימון בינינו לבין הערבים, משרה דיכאון ולא רואים את הסוף. זאת בדיוק היתה גם התחושה שליוותה אותי בצאתי מ"עשר דקות מהבית": מה שהיה הוא שיש. דיכאון וחשש אמיתי מהעתיד הלא מזהיר שמצפה לנו, ולילדינו בארץ הזאת. אני מספרת את כל זה כי למרות שהמחזה רחוק מלהיות מושלם, הוא הצליח להותיר רושם עמוק ולהדהד כמה ימים אחרי. אולי כי אין בכלל מרחק בין רצח רבין לבין מה שקורה רגע אחרי שאתה עוזב את אולם התיאטרון וזה פשוט מכה בך בפנים. כך נראים החיים שלנו, כאן ועכשיו. כלום לא נגמר, ותהליך השלום שנעצר בגין הרצח, לא התאושש מאז. עלילת המחזה עצמו שכתבה מאיה ערד (במיוחד לציון 20 שנה לרצח) וביים שי פיטובסקי, לא עוסקת ברצח עצמו או אפילו בהסתה בימים שלפני (למרות שיש כמה קטעי סרטים ברקע) אלא מתרחשת שנה לפני הרצח, כשרבין נדרש לקבל החלטות קשות בפרשת החייל החטוף נחשון וקסמן על רקע ההכרזה על קבלת פרס נובל לשלום לו לערפאת ולפרס. הסיפור מובא על ידי מזכירתו האישית של רבין מרית דנון (איילת רובינסון), שמספקת הצצה לדרמות שהתחוללו בלשכתו ובנפשו של רבין (דב רייזר) בזמן קבלת ההחלטות, בשלושת ימי האולטימטום שנתנו החוטפים. משך כל הזמן הזה יושבות לו על המצפון מקהלה של שלוש אמהות שכולות מהעבר ומהעתיד (ריקי בליך, נעמה ארמון ורזיה ישראלי) שמנסות לשכנע אותו לשחרר מחבלים כדי להציל את וקסמן, כשהן תזכורת חיה של אירועים מדממים אחורה וקדימה, ואף מטיחות בפניו את מה שיקרה 17 שנים אחר כך, כשמאות טרוריסטים ישוחררו עבור חייל חטוף אחר.
מי שחי את הימים ההם, יתקשה שלא להתרגש מקטעים רבים בהצגה שמחזירים אותנו לאחת הפרשות הצורבות והכואבות שידענו, ושהיוותה חלק מתהליך השלום שהחל להיגדע. ולמרות שלא תמיד החיבור הזה בין רבין לאמהות שברקע עובד, הן מחמת אובר דרמטיות, או אובר רמזים סימבוליים (כמו נעליים צבאיות שמתוכן שופכות האמהות חול מסביב לרבין) עדיין מדובר בהצגה מרגשת וחזקה. דוב רייזר שנכנס לנעליו של רבין המאופק והסגור עם הישיבה המוטה מעט והסיגריה, לא תמיד קולע לדמות (כדאי לעבוד עוד על חיתוך הדיבור האופייני לרבין), אבל בסך הכל מספק את הסחורה. איילת רובינסון כמרית המזכירה האישית משכנעת ומרגשת, ורותי לנדאו ואהרון אלמוג כהורים של וקסמן גונבים את ההצגה במשחק אותנטי. הבמה החשופה תואמת לאווירה המעיקה שעושה ההצגה הזו ללב, מאז אותו היום ובמשך עשרים שנה. שורה תחתונה: מחזה מרתק שמצליח לחדור ולרגש, גם אם לעיתים נופל לדרמטיות מוגזמת.
"עשר דקות מהבית". מאת מאיה ערד. בימוי: שי פיטובסקי. שחקנים: דב רייזר, נתי רביץ, איילת רובינסון, ריקי בליך, רזיה ישראלי, נעמה ארמון, רות לנדאו, אהרון אלמוג, הראל מוראד. תפאורה: ניב מנור. תלבושות: נטשה טוכמן-פוליאק. מוסיקה: אלברטו שוורץ. הפקה: תיאטרון הבימה.
