"מלון גרנד בודפשט". תסריט ובימוי: ווס אנדרסון, בהתבסס על כתביו של סטפן צוויג. שחקנים: ראלף פיינס, טוני רבולורי, ג'וד לאו, פ. מורי אברהם, ג'ף גולדבלום, אדוארד נורטון, טילדה סווינטון, סירשה רונן. ארה"ב/גרמניה, 2014. 100 דקות. 5 כוכבים.

כבר למעלה ממאה שנה נחשב הקולנוע לאמנות לגיטימית לחלוטין, והוא לא מפסיק להשתנות ולהמציא את עצמו מחדש ולהטמיע שכלולים, הן ברמה הסיפורית והן ברמה הטכנית, ובכל זאת לא בכל יום פוגשים ביצירות שהאמנות השביעית כאילו נולדה בשבילם. שלא היו עובדות בשום מדיום אחר. כזה היה למשל "המבוך של פאן" הפנטסטי של גיירמו דל טורו, ששילב עולם פנטזיה מבעית עם מציאות איומה; "כוח המשיכה" של בן ארצו אלפונסו קוארון שסיפר סיפור פרימיטיבי יחסית בחלל ובטכנולוגיה מהממת; "אווטאר" של ג'יימס קמרון שעם כל הבעייתיות בעלילה שלו – גרם לכך שסרטי אקשן, אנימציה ופנטזיה רבים מתהדרים בטכנולוגיית התלת מימד, בין אם הדבר נחוץ ובין אם לאו; ו"התחלה" של כריסטופר נולאן שסיפר סיפור מורכב כל כך על עולם חלומות, מגובה בסצינות אקשן מרהיבות כל כך, שלעיתים אפילו לקולנוע זה נראה מהמם מדי. "מלון גרנד בודפשט" של ווס אנדרסון מזכיר קצת את סרטו של נולאן, בגלל שגם הוא מכיל שכבות של סיפורים, תחתן מסתתרת תעלומת מתח. אולם בעוד סרטו של נולאן הוא אקשן ריאליסטי המובנה בתוך חוקי עולם הפנטזיה, זה של אנדרסון הוא פנטזיה צבעונית, מסוגננת ומפונפנת כמו עוגת חתונה של חדי קרן ורודים, המובנה בתוך החוקים השרירותיים, האכזריים של העולם האמיתי.

אבל לפני שמגיעים לסיפור האמיתי צריך לצלוח את הסיפור שמסביב לסיפור שמסביב לסיפור שמסביב לסיפור. במעטפת החיצונית עומדת נערה ליד פסלו של סופר מפורסם ובר מינן, ומחזיקה בידה את ספרו המפורסם ביותר: מלון גרנד בודפשט. בזו שמתחתיה מספר אותו סופר המפורסם (טום ווילקינסון) על ימיו כסופר צעיר (ג'וד לאו), תוך שהוא משתדל להתגבר – בסצינה חמודה להפליא – על הרעש שעושה ברקע נכדו הקטן. בסיפורו על ימיו כסופר צעיר – עוד מעטפת – הוא נזכר במלון מפואר בו התארח, שנים אחרי שירד מגדולתו, ובשיחה שניהל עם מנהל המלון, מר מוסטפה (פ. מורי אברהם). בשיחה זו סיפר לו מר מוסטפה – הנה הנה אנחנו מגיעים לדבר האמיתי – על הדרך בה התגלגל המלון לידיו, החל מימיו כנער קבלה צעיר בשם זירו – אפס (טוני רבולורי) – הנחנך ע"י קונסיירז' המלון הנערץ, מסייה גוסטב (ראלף פיינס).

ואחרי שמקלפים את כל השכבות האלה מה שמתגלה זו פרשיית רצח. הקורבן היא מאדאם ד. (טילדה סווינטון) הקשישה והעשירה, שהייתה אחת מהמאהבות הרבות (והמאהבים הרבים) של מסייה גוסטב, שלקח את נושא חווית האירוח לרמה הפרסונלית. והבעיות מתחילות כשהחשוד העיקרי ברצח הוא מסייה גוסטב עצמו. לסיפור המתגלגל מפה מצטרפים בין היתר עורך דין שוחר טוב (ג'ף גולדבלום), חוקר פרטי שוחר רע (וויליאם דפו), מפקח משטרה לא מאוד אינטליגנטי (אדוארד נורטון), בנה הנכלולי של המנוחה (אדריאן ברודי), אהובתו של זירו (סירשה רונן), נזירים, אסירים, שוטרים, רשת סובבת-אירופה של קונסיירז'ים וג'ורג' קלוני. וכל זה כשרוחות מלחמה מנשבות ברקע, והאימה שהיא מביאה איתה מרגישה אמיתית לגמרי, למרות הררי הקצפת מסביב.

אנדרסון יצר סרט יפה להלל, משעשע וחכם ומהנה ומתפקע מדמיון ומעוף ויצירתיות, הסובב סביב מסייה גוסטב. ראלף פיינס, על פי רוב האיש הרע, יוצר פה דמות נהדרת, אלגנטית ופואטית להפליא, שלא מהססת לשלוף אגרופים כשמתעורר הצורך, או לקלל את זירו באבי-אביו כשהוא סבור שהדבר נדרש, ואז לחזור בו מהכל, ומבלי לאבד שמץ מהדרת הכבוד שלו, כשהוא מגלה שזירו פליט. להנאה הצרופה מצטרפת חגיגת הליהוקים של אנדרסון, הכוללת מלבד כל השמות שהוזכרו פה גם את הארווי קייטל, ביל מאריי, בוב בלבן, ג'ייסון שוורצמן, אואן ווילסון ועוד רבים ומשובחים. בשילוב התסריט החכם, הבימוי המהוקצע והעיצוב האמנותי הפנטסטי מתקבלת יצירה קולנועית משובחת. עוד אחת מהנדירות האלה שאם לא היה קולנוע לא היינו מסוגלים לדמיין אותה בשום דרך אחרת

(צילום יחצ)