"דדפול". בימוי: טים מילר. תסריט: רט ריס, פול ורניק. שחקנים: ראיין ריינולדס, אד סקריין, מורנה בקרין, טי.ג'יי.מילר, סטפן קפיסיק, בריאנה הילדברנד. ארה"ב, 2015. 108 דקות. 5 כוכבים.
ושנו חכמינו זיכרונם לברכה: איזהו גיבור? הכובש את יצרו. ושנו עוד: איזהו גיבור שבגיבורים? מי שעושה שונאו לאוהבו. ושנתה ויקיפדיה: גיבור הוא אדם שמעשיו טובים, אמיץ ובעל תושייה שניחן בתכונות אביריות. ושנה דדפול: פחחחחח. והוסיף ואמר: מה שמתחשק לי עכשיו זה לפרק את הצורה לנמסיס שלי פרנסיס, אז זה מה שאני הולך לעשות, ואם מישהו יפגע בדרך – אופסי. ואז אמר עוד כמה דברים שאי אפשר להעלות על הכתב.
מכל גיבורי העל של מארוול, דדפול (בגילומו המבריק של ראיין ריינולדס) הוא הכי לא-גיבור שיכול להיות, במובן זה שבעוד שכוחות על יש לו בשפע – בעקבות סדנה לשיפור עצמי שעבר במרתפיו של גאון סדיסט – תכונות הגיבורות חמקו ממנו. הוא אלים, הוא זדוני, הוא מנבל את הפה כמו מלח שיכור (למעשה, מלחים שיכורים יכולים ללמוד ממנו כמה דברים), הוא נטול חוש מוסר ונטול עקבות, והוא מתנגד לכל סוג של עבודת צוות, כי צוות עלול להפריע לו לעשות את מה שהוא רוצה לעשות. שזה, כאמור, לתפוס את פרנסיס (אד סקריין), המתקרא גם אג'קס, שהפך אותו למה שהוא: מפלץ שלא יכול למות.
אבל מה שיפה באמת זה שעם כל הנגטיביות של דדפול, והסרקזם הנוטף והאלימות המתפרצת והקללות הבלתי פוסקות, אי אפשר שלא לאהוב אותו. ראשית, בגלל שבניגוד לסוליסטים אחרים בעולם גיבורי העל – למשל באטמן, למשל סופרמן, למשל וולברין – הוא מצחיק בטירוף. וזה לא רק מה שהוא אומר – ומדובר בגיבור על שלא סותם את הפה לרגע, וכל רפליקה שלו מכילה שנינה כלשהי. זה גם העובדה שהוא מצייר ציורים של עצמו בחליפה, למשל, או שתיק הנשק שלו – כשהוא זוכר לקחת אותו – הוא תיק ורוד של הלו קיטי. בנוסף, וגם זה בניגוד לגיבורי העל האחרים, של מארוול ובכלל, הוא שובר ללא הפסקה את הקיר הרביעי. בסרט, כמו גם בקומיקס, דדפול עוצר מדי פעם את מסע הנקמה האלים שלו כדי לפנות אל הצופים ולשוחח איתם. מה שאומר שדדפול חי בשני יקומים מקבילים – שלנו ושל מארוול – והוא יכול לרפרר חופשי ביניהם, שזה עוד פתח בלתי נדלה לבדיחות. באחת המוצלחות שבהן הוא שואל: מה, נראה לכם שראיין ריינולדס קיבל את כל התפקידים שלו בגלל שיש לו כשרון משחק?
אבל מעבר לכל זה, אי אפשר שלא לאהוב את דדפול כי הוא בחור טוב. עוד לפני שהפך לגיבור על, והיה סתם בחור בשם וייד וילסון, שכיר חרב שמתפרנס מלאיים על אנשים, אנחנו רואים בדיוק מי הלקוחות שלו ואיך הוא מקבל מהם תשלום. אנחנו גם רואים אותו – בשיא קלישאת נערי הצופים של כל הזמנים – חי עם זקנה עיוורת ומסייע לה. אמנם מדובר בזקנה וולגרית וחובבת קוקאין, ובכל זאת. והוא לא סתם בחור טוב – הוא בחור רומנטי, שמטרת העל שלו היא לא נקמה, כמו שאפשר אולי לחשוב, אלא לחזור לזרועותיה של האישה שהוא אוהב (מורנה בקרין). הבמאי טים מילר, שזהו הפיצ'ר הראשון שלו, מגובה בצוות של תסריטאים מבריקים, הצליח ליצור פה סרט מושלם על גיבור העל הכי פחות מושלם שיש. זה לא מקרי שבסוף השבוע הראשון שלו הוא עשה 133 מיליון דולר בקופות – על אף הדירוג שלו בארה"ב, שמגביל את הצפייה בו לבני 18 ומעלה – והתמקם במקום השני בהכנסות סופ"ש ראשון לסרטי גיבורי על, מייד אחרי "הנוקמים". זה לא מקרי גם שהוא משווק בולנטיינ'ס דיי דווקא. קחו מישהו שאתם אוהבים ל"דדפול". אחרי זה תוכלו לחבק אותו חזק ולעשות איתו, בהשראת הסרט, תחרות למי הייתה ילדות יותר עשוקה.
