ספק רב אם אייל כהן, יו"ר הנהגת ההורים הפורש, תיאר לעצמו כאשר נכנס לתפקיד לפני כשש שנים אלו טלטלות ואתגרים יעמדו בפניו. כהונתו של כהן בתפקיד עמדה בסימן השנים המאתגרות ביותר שעברו על מערכות החינוך בעיר בפרט ובארץ בכלל, עם מגפת הקורונה ומלחמת "חרבות ברזל".

כעת, כאשר הוא מפנה את התפקיד למחליפתו שני מאור הראל, אבל ממשיך לפעול במודיעין והפעם כיו"ר ארגוני המתנדבים בעיר, מתפנה כהן לסכם כהונה סוערת ולענות על השאלות הבוערות בנוגע למערכת החינוך המקומית. "נכנסתי לתפקיד במאי 2019, וכבר כמה חודשים אחר כך היה מבצע ביטחוני. מאז אני ברצף אירועים, אירוע אחרי אירוע, כולל שביתות והמלחמה שטרפה את כל הקלפים. בשש השנים האלו התעסקתי בלתת מענה להורים, לתלמידים ולבתי הספר ולייצר גשר בין הצדדים, שכולם היו צריכים לקבל מענה. ניסיתי לייצר נקודת איזון בין כל הצדדים, עד הרגע האחרון בתפקיד. היו פרויקטים ונושאים שקידמנו, אבל הדבר הגדול ביותר היה לייצר מצב שכל הנהגות ההורים, מ-50 בתי ספר, ידברו באותה שפה, וזה משהו שלא קורה בכל מקום".

במבט לאחור, מצב המערכת בעיר השתפר או הידרדר?

"אני יכול להגיד שעשינו כברת דרך לא קטנה. מצב החינוך בעיר הוא די טוב, במיוחד לאור זה שהמצב הדמוגרפי בעיר לא משהו. למרות שכמות התלמידים הצעירים ירדה, ולמרות האיחודים שקורים עכשיו, עדיין בתי הספר הצליחו להביא לידי ביטוי את העוצמות שלהם. אני לא שומע דברים חריגים שקורים בבתי הספר, מצד ההורים והתלמידים, וזה דבר מאוד חשוב. אין לי ספק שיש עוד דרך ארוכה לעשות, שום דבר לא מושלם, אבל עכשיו חשוב להתמקד בלתת פתרונות למצב הדמוגרפי, כי העיר הולכת ומזדקנת".

איחוד בתי הספר היה צריך לקרות מוקדם יותר?

"כן, אני חושב שכן. השנים האלו טרפדו את המהלכים האלו, אבל לאור ההתרחשויות זה יכל לקרות רק שנה או שנתיים קודם. היה רצון ונכונות מצד כלל הגורמים. גם ראש העירייה, לפני שש שנים, ישב איתנו ואמר 'חבר'ה, תבואו עם תוכנית ואנחנו נהיה חלק ממנה', אבל הקורונה טרפדה את המהלך. אמנם זה עבד לטובתנו בתקופת המגפה, כי בתי הספר יכלו לתת מענה, אבל זה כדור שלג ועכשיו זה בלתי נמנע. יש תוכנית שהיא די טובה והיא תתבצע. זה לא פשוט. לקחת החלטה לאחד בתי ספר מעכשיו לעכשיו, כמו כרמים והאלה, זה לא מיטבי ולכן הוחלט לא ללכת על זה עכשיו. עשינו אינטרקציה במשך שנה שלמה בין בתי הספר שיתאחדו בספטמבר".

הבעיה: משרד החינוך

את שנת הלימודים הקרובה יפתחו במודיעין למעלה מ-27 אלף תלמידים, סדר גודל של עיר קטנה. בהיקף כזה, ולמרות שמערכת החינוך בעיר נחשבת לטובה, לא פלא שיש עוד מקום לשיפור.

איפה נקודת התורפה העיקרית של המערכת בעיר?

"שאלה טובה. צריך להפריד בין היסודי לתיכון. בתיכונים זה שנתנו למנהלים אוטונומיה זה עשה להם טוב. זה כאילו המנהלים הפכו למנכ"לים של חברה והם צריכים להביא תוצאות. אני חושב שחסר עדיין שיתוף הפעולה בין המנהלים כדי ללמוד אחד מהשני. הצפיפות בכיתות? זה משרד החינוך. אין לנו מה לעשות בעניין. מה שכן, לזכות המנהלים ייאמר שהם מצליחים לחלק את הכיתות כך שלא כל שיעור הוא עם 39 תלמידים בכיתה. ביסודיים הבעיה העיקרית היא התמעטות התלמידים, מצב שמקשה על בתי הספר לעבוד כמו שצריך".

ומה לגבי איכות המורים? גם אצלנו מכניסים לכיתות כל מי שיש לו דופק?

"אני לא אגיד שזה לא קורה. נתקלנו בסיטואציות כאלו. אבל יש לנו יתרון שבזכות המצב הדמוגרפי אנחנו מצליחים לשמור על הצוות האיכותי. אבל בתיכונים יש בעיה, כן. מנהלים שלא ויתרו על האיכות היו בבעיה עד שהצליחו לקלוט מורים טובים. אבל היו גם פתרונות בצורת הסמכות של מדריכים מעולם ההייטק שהעבירו שיעורים מקוונים, לכלל התלמידים ולא רק לכיתות מדעיות. זה גישר קצת על הפעמים, אבל היו מצבים שהמחסור בכוח אדם הורגש".

כעת מסתמן שהבעיה העיקרית בעיר היא במעונות היום לגילי 0-3. יש משהו שהעירייה יכולה לעשות בעניין?

"לעירייה אין נגיעה בגילי 0-3. יש על זה עבודה מאחורי הקלעים, לנסות לעזור שם ולתת מענה, אבל זאת בעיה כי משרד החינוך גם לא מאפשר לך לעזור. איך אני אגיד את זה, יש מצבים בהם האגו מנצח הכל. לא יעזור כלום. העירייה רוצה לעזור, ויש פתרונות ויש אפשרויות, אבל משרד החינוך לא תמיד מאפשר לה לקחת את השליטה".

לעירייה יש דרך להביא את כוח האדם שחסר למעונות?

"זה נכון, אבל לעירייה יש הרבה יותר כוחות מאשר למשרד החינוך. נכון שיש מחסור מטורף בכוח אדם, ואנחנו מרגישים את זה גם בצהרונים של סחלבים, אבל העירייה יכולה לפנות גם לגופים חיצוניים ולהביא דרכם מדריכים ותכנים שאפשר להעביר לילדים בצורות אחרות. אפשר לעשות הרבה מאוד פעולות שמשרד החינוך לא עושה והעירייה כן יודעת לעשות. למשל, בצהרונים, במקום לחפש סייעות מביאים מלבד הגננות גם מדריכים חיצוניים שיעבירו חוגים או יסייעו בשיעורי הבית. לפעמים הקיבעון לא מאפשר לנו לחשוב באופן יצירתי, אבל נכון להיום, במצב הנוכחי, חייבים לחשוב יצירתי. מאוד יצירתי, אפילו".

בעירייה מתגאים בכל שנה בכך ש-50% מהתקציב הולך לחינוך. יכול להיות שזה כבר לא מספיק וצריך יותר? או שכסף הוא לא הבעיה?

"לזכותו של חיים (ביבס. ע"ק) ייאמר שאף פעם לא קיבלתי ממנו 'לעולם לא', גם כשהיינו צריכים לקבל עזרה בבתי הספר. ואני יכול גם להגיד שלפעמים זה עבר את רף ה-50%. מרמת התשתיות ועד לרמת טיפול בבנייה, לא הייתה אמירה שאין כסף. גם עכשיו יש בתי ספר שהולכים לקבל כספים ותקציבים שאפשר היה לחכות איתם קצת. נותנים כדי שיהיה מענה לילדים. מבחינתו של ביבס, בסוף, החינוך זה הילדים שלנו, זה הבית שלהם, ובנושא הזה יש אמירה אחרת שלא השתנתה".