פרויקט S
כתיבה: עידו בורנשטיין, בימוי: שלמה פסנר, שחקנים: אודליה סגל, אסתי זקהיים, חי מאור, טליה מנשה, נדב ניר, רמי קאשי, אנסמבל כאן
סקס מוכר. הוא גם חלק מרכזי בחיינו, משפיע עלינו בהתנהלות היומית, בדימוי העצמי שלנו, והוא נוכח בכל מיני אספקטים פרטיים וציבוריים. אבל עד כמה אנחנו מדברים על זה באופן גלוי, בלי עכבות ובלי בושה? מה מותר ומה אסור, איפה עובר הגבול בין חופש מיני שנחשב נורמטיבי לבין סטייה מינית? ומה מקומה של האהבה בעולם מתירני?
פרויקטS של שחקני 'אנסמבל כאן', לוקח על עצמו משימה לא פשוטה (אבל מדליקה) כשהוא מנסה לשקף את חיינו המיניים כאן ועכשיו עם רצון לשחרר את הקהל מעכבות, ולהציג פרספקטיבה רחבה יותר על מה שקורה מתחת לסדינים במקום בו לא נהוג לדבר. ההצגה מורכבת ממקבץ מונולוגים ודיאלוגים בין 6 שחקנים (שמשנים דמויות). הם מתוודים על חיי המין שלהם, הפנטזיות, התשוקות והגחמות, ומקפידים לשמור על קשר עין עם הקהל, גם כשהדיאלוג הוא ביניהם. בין הדמויות – קרוס דרסר שמרגיש חופשי לחגוג את מיניותו במועדונים הפרועים של ברלין, בחורה שנוסעת לברצלונה להשתחרר מאהבה מונוגמית, צעירה שמנהלת רומן עם גבר נשוי, זוג הורים שבקושי מקיימים יחסים בגלל החשש שהם כבר לא מתפקדים במיטה כמו פעם ועוד. המשותף לכולם הוא הבושה וחוסר הביטחון בגוף שלהם שמשתוקק למגע ואהבה.
הטקסטים נכתבו בעקבות ראיונות שנערכו עם גברים ונשים בני עשרים ומעלה בנושאי התבגרות מינית, גוף, פנטזיות, אורגזמה, טאבו ובושה. מסגרת של תיאטרון שהוא לא פרינג' לא יכולה להכיל חומר כזה. האינטימיות שנוצרת בין הקהל לשחקנים, שיושבים על במה עירומה לגמרי, היא תוצר של חלל קטן ומשותף. הם מדברים אחד אל השני מבלי להסיר את העיניים מהקהל היושב בחושך. הקהל הוא חלק מהעניין והוא מתווך בדיאלוגים ביניהם. הצחקוקים פה ושם משחררים קולות של מבוכה. סימן שזה עובד. וכן הטקסטים מביכים, משעשעים, ודוקרים בו זמנית. השחקנים (שמעניין מה עבר עליהם בתהליך החזרות) מצליחים להעביר בצורה משכנעת ומשעשעת מצבים אינטימיים הכוללים גניחות, תנועות וקולות מחדר המיטות. הם שומרים על קשר בין גוף לטקסט, נוגעים בעצמם, והפתיחות הזאת מצליחה באמת לגעת, ולעורר מחשבה. שורה תחתונה: אנחנו חיים בעולם שאולי פתוח יותר בכל הקשור למיניות, אבל שבויים בקונספט של בושה ובלבול בכל מה שמותר ואסור. אז קחו לכם שעה קלה ולכו להשתחרר.
(צילום יחצ)
