"אמא שלי". בימוי: נני מורטי. תסריט: נני מורטי, פרנצ'סקו פיקולו, וליה סנטלה. שחקנים: מרגריטה באי, ג'ון טורטורו, נני מורטי, ג'וליה לזריני, ביאטריס מנצ'יני. איטליה, 2015. 106 דקות. 3 כוכבים.
פסטיבל הקולנוע של ירושלים, שננעל השבוע, התהדר השנה בתוכניה בינלאומית משובחת, שכללה בין היתר את "הלוסבטר" של הבמאי היווני יורגוס לנטימוס, זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן; "המתנקשת", שזיכה את הושיאו-שיין הסיני בפרס הבימוי באותו פסטיבל; "ילדה הולכת הביתה לבד בלילה", פנטזיית ערפדים אירנית בשחור-לבן; וסרט האימה הגרמני המצוין "לילה טוב אמא". כסרט הפתיחה של הפסטיבל נבחר "אמא שלי" של הבמאי האיטלקי נני מורטי, גם הוא יוצא פסטיבל קאן האחרון. סרטו של מורטי הוקרן בבריכת הסולטן לפני קהל של ששת אלפים איש בנוכחותו של השחקן ג'ון טרוטורו, שקיבל באותה ההזדמנות אות הוקרה מטעם הפסטיבל, ויצא במקביל לאקרנים בהפצה של קולנוע לב. ייתכן שנוכחותו של טורטורו הייתה אחד השיקולים לבחירה בסרט זה דווקא כסרט הפתיחה, אבל "אמא שלי", דרמה משפחתית קטנה, מתאים הרבה יותר לצפייה אינטימית, באולמות קטנים.
גיבורת "אמא שלי" היא במאית הקולנוע מרגריטה (מרגריטה באי), גרושה, אם לבת מתבגרת, שבזה הרגע סיימה בהינף יד עוד מערכת יחסים. במישור המקצועי, עובדת מרגריטה על סרט קולנוע העוסק במחאת פועלים שהמפעל שלהם עומד בפני סגירה, ונאלצת להתמודד עם הקפריזות של הכוכב שלה, השחקן ההוליוודי בארי היגינס (טורטורו). במישור האישי היא נאלצת להתמודד עם העובדה שאמה האהובה (ג'וליה לזריני) גוססת.
זהו זמן טוב לחשבון נפש: כבר באחת הסצינות הראשונות בסרט אנחנו רואים אותה עוברת ליד טור ארוך של אנשים, העומדים בתור לקולנוע, ופוגשת את עצמה מתקופות שונות בחייה. בהמשך היא מנסה לשכנע את בתה ליביה (ביאטריס מנצ'יני) להתמיד בלימודי הלטינית – מקצוע שהבת שונאת – כדי לשמר את מורשת האם, מורה ותיקה ומוערכת במקצוע. לאחיה ג'ובאני (נני מורטי), שהתפטר מעבודתו לרגל המצב, היא משאירה את מרבית הטיפול באם וההתמודדות מול הצוות הרפואי. אבל כשהיא עצמה מוצאת את עצמה מול בשורות שקשה לה איתם – היא נסוגה לעמדת הילדה הקטנה. היא לא מבינה מה שנאמר לה, היא לא מקבלת את הדברים, היא נגררת להתקפי בכי והתפרצויות זעם.
וכל זה, למרות המצב הטעון, לא מצליח לרגש באמת. או לעורר באמת הזדהות. למעשה, שני חלקי חייה של מרגריטה – המקצועי והאישי – מתנהלים כאילו במנותק זה מזה, ואת ההתפרצות היחידה שמצליחה באמת לעורר משהו בצופה היא חווה דווקא בתסכולה מול בארי היגינס, אותו שחקן אמריקאי יהיר, שאינו מסוגל לומר משפט אחד רצוף באיטלקית. ג'ון טורטורו עושה פה תפקיד מקסים, של איש מעצבן עד כלות, ורוב הסצינות הקומיות בסרט רשומות על שמו, ועל שם הפער הקיים בין איך שהוא מציג את עצמו ומתרברב בהישיגיו המקצועיים ליכולות ולהישגים שלו בפועל. ויחד עם זאת, בסצינה אחת קטנה, בארוחת ערב אינטימית בביתה של מרגריטה, הוא מצליח גם לרגש ולכבוש את הלב. גם סצינת הריקוד שלו בלוקיישן של המפעל נהדרת.
עוד ראוי לציון השחקן נני מורטי, שדמות האח שהוא מגלם מקופלת כולה להוויה של הטיפול באם, ואנחנו לא יודעים על חיו הפרטיים כמעט דבר – לא במה עבד לפני כן (אם כי יש סצינה אחת בה הוא מודיע למעבידו לשעבר שלא ישוב), לא היכן הוא גר, לא אם יש לו משפחה או ילדים. ראוי לציון גם היפוך התפקידים המגדרי הזה: האישה היא אשת הקריירה העסוקה שכמעט ואינה מתפנה לטיפול במשבר המשפחתי המתרגש על ראשה, ואת הטיפול בו, בעניינים שבלב ובגוף, לוקח דווקא הגבר. כך, יצא שלמרות שהגיבורה הראשית של הסרט היא אישה – את ההצגה גונבים דווקא הגברים, כל אחד מהם באפיזודות שלו. התוצאה של כל זה היא סרט קטן, חינני לפרקים, ורחוק מלהיות סוחף או מרגש באמת. לפחות לא על המסך העצום של בריכת הסולטן בירושלים. ייתכן שבאולם קטן יותר הוא היה עובד לי טוב יותר.
(צילום יחצ)
