"הנוקמים: עידן אולטרון". תסריט ובימוי: ג'וס ווידון. שחקנים: רוברט דאוני ג'וניור, כריס אוונס, כריס המסוורת', מארק ראפולו, ג'רמי רנר, סקרלט ג'והנסן, אליזבת' אולסן, אהרון טיילור-ג'ונסון, ג'יימס ספיידר, סמואל ל. ג'קסון. ארה"ב, 2015. 141 דקות. 4 כוכבים.
בטרם נתחיל, המלצה: אם אתם לא גיקים, קחו אתכם אחד להקרנה של "הנוקמים: עידן אולטרון". גם כי ההנאה שלהם מהסרט היא כל כך גלויה וקולנית שזה מלבב – אנחנו הלכנו עם סתיו ואיתמר, והיה מקסים לראות כמה הם מתענגים על כל רפליקה – וגם כי הם יוכלו להסביר לכם אחר כך את כל מה שפספסתם. ואם אתם לא גיקים, חובבי קומיקס, בקיאים בעולמות מארוול השונים ויודעים את המטריה – יש מצב שפספסתם הרבה.
הסרט השני בסדרת הנוקמים מתרחש בעולם בו סוכנות ש.י.ל.ד אינה קיימת יותר, והנוקמים פועלים ביחד כצוות עצמאי. אם בסרט הקודם היינו צריכים לחכות עד סוף הסרט כמעט כדי להגיע לסצינת קרב אפית בהשתתפות גיבורי העל כולם – סצינת הפתיחה של סרט ההמשך מנחיתה אותנו היישר אל לב האקשן, בעיצומו של קרב על אדמת המדינה המזרח אירופאית הבדיונית סקוביה. המצלמה קופצת מדמות לדמות כדי להראות לנו את יכולותיהם המגוונות של איירון מן (רוברט דאוני ג'וניור) וקפטן אמריקה (כריס אוונס), ת'ור (כריס המסוורת') והאלק (מארק ראפולו), הוקאיי (ג'רמי ראנר) והאלמנה השחורה (סקרלט ג'והנסן). הם מנסים לפרוץ אל המצודה השמורה של ארגון רשע כלשהו, בה הם מאמינים שמסתתר נשק עוצמתי. אולם במצודה מוחבא יותר מסתם כלי נשק: מסתתרים בה האחים וונדה (אליזבת' אולסן) ופייטרו (אהרון טיילור-ג'ונסון) מקסימוף, שכתוצאה מניסויים שבוצעו בהם הפכו לבעלי כוחות על: הוא מהיר מברק, היא מסוגלת לקרוא מחשבות ולשנות את מרקם המציאות. וונדה מבצעת מניפולציה פשוטה, בלתי מורגשת מצדו, על מוחו של טוני סטארק, הוא איירון מן. כעת סטארק חוזר הביתה כשהוא נחוש יותר מתמיד לעשות טוב, והטוב שלו הולך להמית אסון על כלל האנושות. אם הנוקמים לא יעצרו אותו, כמובן.
מכאן ואילך מתגלגל הסרט במהירות הקוויקסילבר, ומהותו היא דיון בכוח, ובמגבלות שלו. אולטרון, הרובוט בעל הבינה המלאכותית אותו יוצר סטארק (בגילומו השטני של ג'יימס ספיידר) במטרה להגן על העולם, יוצא במהירות משליטה ופונה כנגד הנוקמים עצמם. במקביל לנסיונם לעצור אותו, ואת האחים מקסימוף החוברים אליו, מוצגות גם מספר עלילות משנה, המתמקדות הפעם בנוקמים שעדיין לא קיבלו סרט משל עצמם: סיפור האהבה העדין המתפתח בין האלמנה השחורה לברוס באנר, כשהכעס לא גורם לו לשנות צבע ונפח. חייו הסודיים של הוקאיי, מי שבסרט הקודם היווה לא הרבה יותר מטריגר עבור האלמנה השחורה, והופך הפעם ללא פחות מהדבק המאחד את החבורה כולה. וגם פחדיהם הסודיים של הנוקמים כולם, כפי שהם מתגלים לנו בעקבות המניפולציות שמבצעת בהן מכשפת השני. והכל, כמו תמיד אצל ווידון, מתרחש בקצב מסתחרר; עם רפליקות שנונות ובדיחות שנורות בקצב של אחת לשנייה; עם הטוויסט העלילתי שווידון מצליח לדחוף לנו בכל פעם מחדש, בדיוק כשחשבנו שכבר הבנו הכל; ועם דמויות מפתח מיקומי מארוול השונים שצצות לרגע ונעלמות, כמו פגי קרטר או היימדול, שאם אתם לא מצויים היטב ביקומי מארול השונים, רוב הסיכויים שיעברו לכם מעל הראש.
לצופה הממוצע, שאינו חובב קומיקס נלהב (כלומר אני), "הנוקמים: עידן אולטרון" הוא סרט קשה יותר מקודמו. ההתפעלות מגודל הפרויקט חלפה לה, ונשארנו עם סרט שמחד מביא שלל דמויות והתייחסויות לעולמות מארוול שאנחנו לא בהכרח מכירים, בלי ממש לטרוח להסביר מה זה או מה קורה, ומאידך מרשה לעצמו להתעלם מאירועים שקראו בסרטים קודמים של עולם הנוקמים ושל מארוול בכלל (למשל, מההצהרת הפרישה של טוני סטארק מחיי גיבורי העל בסוף סרט האיירון מן השלישי, או מנוכחותו של קוויקסילבר אחר, עם סיפור רקע שונה לחלוטין, בסרט האקס-מן האחרון). פיתוח הדמויות בסרט הזה כמעט לא קיים – שוב, מתוך ההנחה שהעבודה שאם אתה קורא קומיקס, או ראית את הסרטים האחרים או את סדרת הטלוויזיה ש.י.ל.ד תבין לבד – וזה פלוס הקצב המסחרר פלוס העובדה שאתה קולט בדיחה אחת משלוש במקרה הטוב גורם לצופה הממוצע (כלומר לי) להרגיש בשלב מסוים שווידון עושה לו טוני סטארק. לאמור: אני חכם יותר ממך, יודע יותר טוב ממך ועדיף שתסתום ותסמוך עלי. כל זה בזמן שהוא בעצמו מוכיח בסרט עד כמה הגישה הזו מסוכנת. חלק מהצופים זה ללא ספק יעצבן, בעיקר את חובבי הקולנוע שאוהבים להבין לעומק מה לעזאזל קרה בסרט שלהם עכשיו. לחלק אחר (כלומר לי) זה יגרום לרצות לראות מייד את הסרט הזה שוב וללקט את כל הבדיחות שפספסתי. אבל אני לא דוגמה לכלום.
(צילום יחצ)
