"וזה רק הגוף עכשיו,

כמו אש מתפשטת, כך,

מתפשט ניקיון הגוף מתוכך,

ואת עוצמת עיניים מודלקות,

ונושכת שפתיים נפוחות,

ומורחת זרועות ורגליים מצולקות,

ואת שואלת, אבל,

כמה חזק זה יכול להיות?

וכי זה עובר,

חלקות שלמות,

ולא פוסח על דל פיסת עור,

עשרה ימים את סופרת,

ומתי זה ייגמר את שואלת

וזהו השלב האחרון,

מבטיחים לך!"

("אלרגיה", מתוך: "עת גופי אדע").

לפני שלוש וחצי שנים נהרג אביה של שרית שמיר בתאונת דרכים. "עברתי את זה בזמן שעבדתי בעמותת אנוש וראיתי שהצלחתי להתמודד, הבנתי שאני חזקה. אבל, לאחר כשנה התחילו לי אלרגיות בכל הגוף ובכל פעם התנפחתי. הרופאים לא הצליחו למצוא ממה זה נגרם ואז התחלתי להבין שאני עוברת עכשיו את תהליך הפרידה בתוך הגוף וכתבתי את השיר "אלרגיה". ברגע שנכתב השיר החלטתי שאני כותבת ספר ובו אבדוק איך הגוף מרגיש בכל מיני סיטואציות- פרידה, עצב, שמחה. מהשיר הזה נכתב ונוצר ספרי החדש "עת גופי אדע". הספר מוקדש לאמי ולשלוש אחיותיי. כולנו קשורות לאמנות, אחות אחת שחקנית, השנייה צלמת והשלישית מאלפת כלבים. כולנו מגשימות את החלום שלנו בעשייה היום יומית".

מחוברת ליצירה

קירות ביתה  של שרית שמיר (46) מקושטים בציורים ובפסלים מעשי ידיה. היא תושבת מודיעין מזה שתים עשרה שנים, נשואה לרוני ואם לשלושה ילדים "תמיד הייתי מחוברת ליצירה, כותבת, מציירת, מפסלת. בשנת 1993 נסענו לבוסטון לחמש שנים לצורך עבודתו של רוני. כשהגענו לשם הוא נסע הרבה, עבד בכל רחבי החוף המזרחי, ואני הייתי הרבה לבד בבית. החלטתי לכתוב וכשאני מחליטה משהו אז אני גם עושה. לימדתי בבית הספר הישראלי ובטמפלים של הגנים היהודיים וגם בתי האמצעית נולדה שם, אך היה לי הרבה זמן פנוי ונהניתי להביט ולראות את כל ארבע העונות המתחלפות, קיבלתי מזה השראה. כך התחלתי לכתוב".

כשחזרה המשפחה לארץ השתלבה שרית בעבודה במשרד החינוך כעובדת מינהל ובמקביל התחילה ללמוד. במשך השנים סיימה תואר בקרימינולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ובבית ברל ועברה הכשרה בהנחיית קבוצות. "לא נהניתי בעבודה במשרד החינוך וכל הזמן רק רציתי לעזוב. בשלב כלשהו החלטתי שאני חייבת לעשות שינוי, קמתי ועזבתי בלי לספר לאף אחד, אפילו לבעלי סיפרתי רק חודש לאחר שעזבתי. מצאתי עבודה כמורה לאנגלית וכתבתי את  ספרי הראשון. כתבתי אותו כשלימדתי בבית הספר הסיינטולוגי שליד מקווה ישראל. באותה תקופה עברנו לגור במודיעין ומצאתי עבודה במרפאה של ד"ר יניב. לאחר שהספר יצא לאור אזרתי אומץ ופניתי לעיתונים בבקשה שיתנו לי הזדמנות לכתוב מדור ביקורת ספרים. התחלתי לכתוב במקומון בשם "פאוזה" בהוד השרון, זה מקומון שמתמחה בתרבות, ואז קיבלתי את מדור התרבות ב"גל גפן". עזבתי שם כשהחליפו עורך. באותה תקופה נפתח "דה מרקר קפה" וביקשתי להיות עורכת קהילת הבמה. סיקרתי עבורם את כל המופעים המוסיקליים וכתבתי המלצות על אירועי תרבות. כשנפתח היכל התרבות במודיעין כתבתי גם עבורם ביקורת על הצגות שהוצגו כאן ופרסמתי אותן בדה מרקר קפה לטובת הקוראים תושבי המקום".

איך כל הפעילות האמנותית – כתיבה, ביקורת, ציור, משתלבת עם הקרימינולוגיה?

"העיסוק המקצועי שלי הוא קרימינולוגיה ואני מחוברת אליו. לאחר שעברנו למודיעין החלטתי להתנדב בעמותת אנוש. פניתי לגילה נבו שהייתה מנהלת הסניף במודיעין וביקשתי ממנה  להעביר סדנה בכתיבה יוצרת למתמודדים בעמותה. לאחר שנה של התנדבות הציעו לי לנהל את המועדון החברתי המקומי באנוש. עשיתי זאת במשך כמה שנים וריכזתי גם את תחום התעסוקה הנתמכת ברמלה, לוד ומודיעין, כלומר שילוב מתמודדים בשוק החופשי".

העשרה לנכים

כיום שרית עובדת במשרה מלאה במעון הנכים של אילן בגילה ומרכזת שם את המרכז לפיתוח מיומנויות וכישורים אישיים. "במעון יש 65 דיירים בגילאי 23 עד 65 שחיים במקום באופן קבוע, הם סובלים בעיקר משיתוק מוחין ומטרשת נפוצה. יש מחלקה סיעודית והם זקוקים להשגחה וטיפול פיסי ולליווי יום יומי. אנחנו מנסים לפתח להם סדר יום עם משמעות, מביאים להם מרצים מבחוץ ומעבירים להם סדנאות, הכל כדי להעשיר עבורם את החוויה וההתנסות. אני מעבירה שם סדנאות, גם קבוצתיות וגם פרטניות, בכתיבה יוצרת. כרכזת התחום אני צריכה להעשיר את עולמם הפנימי והחיצוני. את הקשר עם העולם החיצוני אני דואגת לפתח על ידי חשיפה שלהם לדברים שקורים בחוץ, כמו פאנג שווי והרצאות של מרצים חיצוניים שונים. הבאנו להם מרצה לתרגום ספרים, סדנת משלים על משל ומוסר השכל וסדנת אפיה. פעמיים בחודש יש סדנאות אקטואליה, חושפים אותם לדברים ששומעים בחדשות, למשל לאחרונה נתנו להם מידע על מה שקורה בבית החולים הדסה, וגם מסבירים להם על המחשב, כל זאת כדי לעזור להם להיחשף לעולם. אנחנו מספקים להם מידעים ונותנים חשיפה. כדי להתחבר לעולם הפנימי – חווייתי אנחנו יוצרים קבוצות קטנות בעלות תחום עניין דומה, כמו קבוצת צילום, קבוצת ציור, קבוצת כתיבה יוצרת וקבוצת הגות ודיונים בפייסבוק. בכל חודש מנהלת תחום התעסוקה והפנאי במעון ואני ממלאות את הלו"ז בחוויות חיצוניות ובחוויות פנימיות של יצירה. בנוסף לקבוצות אני מעבירה גם הנחיות פרטניות לכל דייר על פי הצרכים היצירתיים שלו: עם אחת כותבים שירה, עם אחד שהוא פילוסוף כותבים הגות ועם אחר כותבים תסריט. החשיפה לספרים היא מאד חזקה, יש קבוצת סיפורים, קבוצת דרמה ולכל קבוצה יש את החוויה הייחודית שלה. המוטו שלנו בעבודה הוא: ידע זה כוח ויצירה זה העמקה, והמטרה היא להכניס את הקהילה למעון ולהוציא את המעון לקהילה. חוץ מהעבודה במעון, פעם בשלושה שבועות אני מתנדבת באנוש מודיעין ומעבירה סדנה קבוצתית על עולם הספר. אחת הסיבות לכך שאני מעבירה סדנאות כתיבה באנוש היא כי הנפש שם כל הזמן מדוברת. זה אתגר לעבוד איתם, כדי שלא נמשיך ונשקע בתוך עצמנו אלא נסתכל גם על אדם וחברה ונבדוק איך נוכל להיות חלק מחברה. בבריאות הנפש אנחנו הרי בתוך עצמנו וקריאה בתוך ספר של מישהו אחר עוזרת גם לצאת מעצמנו וגם במקביל להתחזק מכך שגם אנשים אחרים עוברים את מה שאנחנו עוברים. אדם מתחיל להבין את זה שהוא במסע רק אחרי שהוא שבר את הכלים ואז הוא מתחיל בתהליך של להרכיב את הכול בחזרה ".

חצי שעה של יצירה

המוטו של שרית בעבודה ובחיים הוא: שלושים דקות של יצירה ביום לפיתוח העולם הפנימי. "אנחנו כל הזמן עסוקים בשגרה ואנחנו מקבלים הרבה מכות – כלכליות, הורים, ילדים, החיים קורים וצריך להתמודד. מצאתי שהכלי שהכי עוזר לי לשרוד ושיש לו משמעות פנימית עמוקה שמרגיעה אותי הוא פיתוח העולם הפנימי ולכן אני מאמינה שכל אדם צריך לעסוק ביצירה לפחות שלושים דקות ביום. אני עושה את זה כל יום. אני מציעה לאנשים שבאים אלי לסדנאות שיעשו בכל יום משהו אחד שייתן חירות לעולם הפנימי שלהם: לכתוב יומן, לקרוא, לצלם בסמרטפון משהו מיוחד או לצבוע מנדלה".

זה נשמע מצוין אבל כולנו תמיד כל כך עסוקים, איך אפשר למצוא לזה זמן?

"אני קמה בכל יום חצי שעה קודם כדי לקרוא. אני צריכה להגיע לעבודה בירושלים, בגילה, בשעה שמונה וחצי, כלומר אני חייבת לצאת בשבע וחצי מהבית. לכן אני קמה ברבע לשש, מכינה לי קפה ויושבת לקרוא ספר. אני קוראת ספר, לא עיתון, כי זה לנשמה. אני מאמינה ואומרת תמיד שמי שרוצה לדעת לכתוב צריך לדעת לקרוא. אני תמיד ממליצה להכין מחברת בשם "שורות של אחרים" כי עולם של יצירה צריך להיות עולם של רוחב לב וצריך תמיד לתת מקום גם ליוצרים אחרים. אני מלמדת את כולם לעשות את זה וגם לי יש המון  משפטים כתובים. אני כבר זוכרת בעל פה המון ציטוטים, אני לומדת מאחרים ואני מצטטת אותם הרבה".

אחד השירים בספר החדש שזכה לפרסום, הולחן ומסכם את מה ששרית מאמינה בו הוא השיר המסיים את הספר שנקרא "ימינו".

"כל שאדם צריך

שתהא נפשו שקטה

וצרכיו מסופקים

שבריאותו תהא מאפשרת תנועה

וספירת נשימות תקינה

שביטחון יונח כאוצר

על מפתן לבו

ושמפתח אישיות ייטמן כמטמון

פעם אחת לפחות

בידיים שאינן שלו".

השיר, מסבירה שמיר, מדגיש את האמת שלה: "כדי שהנפש תהיה בריאה ופנויה חייבים לעסוק בה. כדי שתהיה פניות לעסוק בנפש צריך לדאוג לגוף, שלא יהיה עסוק וטרוד בכאב. כדי שהנפש תהיה בריאה צריך לפנות מקום ליחסים, לאהבה, לדעת לשים את הנפש שלך בידיו של מישהו אחר".

הספר הזה הוא ספרה השלישי של שמיר. קדמו לו "מהצד שלה", פרוזה לירית, בין שירה לפרוזה, והשירים בו עוסקים באישה משלבי הבוסר שלה ועד השלב בו היא מחליטה מה תרצה לעשות "כשתהיה גדולה", והספר "מכתבים בכריכה אדומה" שהוא רומן מכתבים של אמנית, פסלת, אשר כותבת את כל הספר לאיש שמלווה את חייה ואינו בעלה. "בתהליך הכתיבה היא מבררת את ההבדל בין אהבה רוחנית לאהבה מציאותית ואת הפער בין עולם האמנות והרוח לעולם המציאות, את הדרך לחבר בין שני העולמות".

החוט המקשר בין כל שלושת הספרים הוא עולמן של נשים. "זה תמיד מעניין אותי כי אני כאישה כל הזמן משתנה. אני מאד מחוברת לחברות שלי ומעניין אותי איך נשים מתפתחות. אני עשיתי הכול לבד והייתי צריכה להתאמץ, זה עולם גברי והוא בעייתי לנשים. אני רוצה שנשים יגשימו את עצמן, אני מאמינה שאנחנו צריכות להרשות לעצמנו להיות אנחנו, נשים, בלי כל התכתיבים החיצוניים של החברה".

(צילום: אינגריד מולר)